"תוכו רצוף אהבה"- פרשת תרומה

פרשת תרומה – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשה זו מופיע ציווי ה' על בניית ארון הקודש, שבו היו טמונים לוחות הברית שנתן אלוקים למשה רבינו בהר סיני. את ארון הקודש איש לא ראה. הוא היה הכלי היחיד בתוך "קודש הקודשים" שהכניסה אליו הייתה אסורה. עם ישראל בנדודיו במדבר היה זוכה לראות את כל כלי המקדש אך לא את הארון שלגודל קדושתו היה מכוסה בכמה כיסויים.

על גבי הארון היו שני כרובים עשויים זהב טהור, ועליהם נאמר בפרשתנו:

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".
(שמות כ"ה, ה)

מבין הכרובים היה אלוקים מתוועד עם משה ומדבר עמו:

"וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
(שמות כ"ה, כב)

הכרובים, לפי פרשנות חז"ל (תלמוד בבלי, בבא בתרא דף צ"ט), הם צורת "תינוקות" שכאשר עם ישראל היו מקיימים רצונו של האלוקים מפנים פניהם אחד לעבר רעהו, כביטוי לחיבה ואהבה, אולם כשעם ישראל היו חוטאים, היו הפנים של הכרובים הפוכות זו מזו.

האברבנאל (דון יצחק אברבנאל ‏1437–1509 מפרש המקרא, פילוסוף תורני, ומדינאי יהודי, שר האוצר בממלכות פורטוגל, קסטיליה ואראגון; ויועץ למלכי נאפולי ולרפובליקה של ונציה) מסביר את הכוונה ביצירת דווקא צורות אלו על גבי הארון שבבית קודש הקודשים.

"פניהם איש אל אחיו לרמוז שכל אשר בשם ישראל יכונה ראוי שיהיו ראשונה כנפיו ומחשבתו פרושות למעלה, כלומר לעבוד את קונהו יתברך בדברים שבינו למקום. וג"כ יהיו פניהם איש אל אחיו ר"ל באהבת הרעים במה שבינו לחבירו"…

האובייקט אותו רוצה אלוקים שיהיה קבוע במקום הקדוש עלי אדמות שבו השראת השכינה הם פנים טהורות של תינוקות שלא חטאו, שעיניהם וליבם כלפי מעלה, אל היושב במרומים, ופניהם צריכים להיות איש אל רעהו באהבה וחיבה.

הד לכך אנו מוצאים בציוויו של אלוקים על הארון. כי בעוד שבניית המשכן וכל כליו הוטלה על משה, שכן בכל פרט מהם כתוב "ועשית", לשון יחיד – הרי שהארון הוא היחיד שכתוב עליו "ועשו" ארון, לשון רבים שכן הארון שבו התורה ומהווה מקום השראת השכינה,  חייב היה להיבנות בידי כלל ישראל באחדות, בפועל או במחשבה, כך מסביר הרמב"ן.

מקום קודש הקודשים מבטא אהבה; אהבת אלוקים לעם ישראל ואהבה בין בני ישראל, וזו הסיבה שכאשר שלמה המלך מצייר בלשונו המליצית את בית המקדש הוא מתאר את קודש הקדשים וארון העדות בלשון זו:

"תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה"
(שיר השירים ג, י, וראו רש"י ותרגום יונתן שם)

בתלמוד נאמר ששעה שנחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות, היו הכרובים מחובקים באהבה:

"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה"
(תלמוד בבלי יומא נ"ד)

זאת משום שהגלות והחורבן אינם ביטוי להפסקת האהבה שבין אלוקים לעם ישראל, אלא אדרבה, הם תחילתה של דרך לתיקון ואיחוי, שתביא בסופו של תהליך לעולם מושלם ואהבה בלתי פוסקת.