פרשת בהר בחוקותי – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת בהר, בסוף הפסוק שבו צווינו איסור ריבית נאמר:
"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"
(ויקרא כה לו)
הרבה דינים והלכות מקופלים במשפט זה, ואחד מהם הוא: וחי אחיך, עמך. אינך מחויב שאחיך יחיה על חשבון החיים שלך.
הספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא ובולוניה) למד מכאן, שאדם שאין לו אפשרויות כלכליות, לא מצופה ממנו שילווה לחברו העני כסף. כלומר מצוות הלוואה חלה רק על מי שיש לו. אל לו לאדם לנהוג בחוסר אחריות ולהפקיר את עצמו למען מי שאין לו.
וכך נאמר בתלמוד בבלי:
"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך"
(בבא מציעא, סב)
כשהרבי הראשון מגור, רבי יצחק מאיר אלתר, (גדול האדמורי"ם בפולין, תקנ"ט -תרכ"ו, המכונה על שם ספריו "חידושי הרי"מ") למד את הסוגייה הזו עם תלמידיו, הוא הציב בפניהם שאלה אתגרית:
שמענו את קביעתו של רבי עקיבא במקרה שאדם מחזיק בכמות מים שמספיקה רק לאחד, אבל מה יהיה הדין כשיש לאדם כמות מים שמספיקה לעצמו וגם לאדם נוסף, אך עמו צועדים שני בני אדם, מה הוא אמור לעשות במקרה הזה? האם לחלק את המים בין שני חבריו ואז שניהם ימותו, או לתת לאחד מהם, ואז, למי?…
באותו שיעור ישבו גאונים וצדיקים, אבל רק אחד מהם ההין לענות לשאלה זו, ובספונטניות נפלטה מפיו התשובה: "שייתן את המים לתלמיד החכם שביניהם".
החידושי הרי"מ, גדול הדור, שמע את הדברים וכעס. זה היה מחזה נדיר שהותיר את חותמו על תלמידיו. הרבי סגר את ספריו והודיע על סיום השיעור תוך שזעק: "איך יכולה הייתה תשובה כזו להישמע כאן?"
וכך אמר: "בצעירותי, כשלמדתי תורה מפי רבי, "היהודי הקדוש" מפרשיסחא ('צדיק הדור', דמות אגדית בהיסטוריה החסידית) הוא הסביר את פשר המשפט שנקט התלמוד בדרך נפלאה: הלשון בתלמוד- 'עד שבא רבי עקיבא', ולא 'אמר רבי עקיבא' כרגיל, משום שלא היה מי שיכריע בשאלה זו ללא שתהיה לו נגיעה אישית, עד שבא רבי עקיבא שעליו מסופר בתלמוד (ברכות ס"א):
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?"
רבי עקיבא שקיווה כל ימיו למסור את חייו לאלוקים, ובבוא הזמן עשה זאת בשמחה, הוא זה שיכול היה להכריע בשאלה זו. הוא, שלא נחשד בנגיעה אישית כלשהי, אכן הכריע כהוראה הלכתית ברורה: חייך קודמים!- "וחי אחיך עמך".
"אבל כשתצא פקודה מהשלטון להרוג את מוישלה (משוגע העיירה, זקן שנודע ללעג) או תמורתו להוציא להורג אותי, (את היהודי הקדוש בעצמו…) האם מי מכם יכריע שאני עדיף ממוישלה? חלילה! וכי מי יכול לדעת כאן עלי אדמות, חייו של מי חשובים יותר?… "
לעולם לא ניתן בידינו האפשרות להכריע חיי מי מזולתנו קודם. ההכרעה היחידה שהתקבלה בתורה כי "חייך קודמים" ולא מעבר לכך.
