פרשת בהר בחוקותי

פרשת בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק כ”ו, פסוק ג’ ומסתיימת בסוף הספר, פרק כ”ז, פסוק ל”ד. בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בחוקותי ביחד עם פרשת בהר.

בשבת פרשת בחוקותי מסיימים את קריאת התורה של ספר ויקרא, ונוהגים לקרוא בסיומו “חזק חזק ונתחזק”. בהתאם לתקנת עזרא הסופר, פרשת בחוקותי, שבה ברכות וקללות, נקראת לפני חג השבועות, כדי לרמוז לכך ש”תכלה שנה וקללותיה” (שבועות נחשב כראש השנה לעניין פירות האיל. בפועל, נוהגים שלא לקרוא את הקללות סמוך לשבועות ממש, אלא להפסיק ביניהם בפרשת במדבר ולכן לרוב קוראים את הפרשה בשבת שלפני יום ירושלים.

נושאים בפרשה

את עיקר הפרשה תופס פירוט של הברכות והקללות, חלק המכונה גם “פרשת התוכחה”. זהו תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך ומחמיר עד העונש החמור ביותר – הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם. הקללות מסתיימות בנימה אופטימית – ”ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים… וזכרתי להם ברית ראשונים”.

בהמשך הפרשה מובא קובץ הלכות בעניין הערכה כספית של נדבה שאדם נודב לבית המקדש, והלכות הנוגעות לפדיון או המרה של קודשים כמו מעשר, הקדש, בכור, מעשר בהמה ושדה שהוקדשה.