פרשת בחוקותי -תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'בחוקותי' היא המשך של הפרשה הקודמת 'בהר'. בשבוע שעבר קראנו על מצוות השמיטה, המצווה לשמוט את הקרקע החקלאית בכל שנה שביעית, ועל מצוות חברתיות נוספות; ובשבת הזו אנו קוראים על השכר המובטח לעם ישראל אם ישמור את המצוות, ועל העונש שיושת, חלילה, אם העם יתעלם ממצוות התורה ויקים חברה נצלנית ומושחתת.
המילים הפותחות את הפרשה ייחודיות בסגנונן:
אם בחוקותיי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם.
(ויקרא כו, ג)
הפרשנים התעכבו על הצירוף "בחוקותיי תלכו". האם הפועל המתאים לקיום חוקים הוא 'הליכה'? האם אנו 'הולכים בחוק כאשר אנו נוהגים לפיו? אחד הפרשנים המפורסמים שעסק בשאלה זו הוא רבי חיים אבן-עטר (פרשן מקרא, מקובל ופוסק, מרוקו 1696 – ירושלים 1743). בפירושו לתורה 'אור החיים', הוא אסף לא פחות מארבעים ושתיים תשובות לשאלה זו. אחת התשובות שהוא מביא היא בשם 'ספר הזוהר' – הספר המרכזי של תורת הקבלה המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, מחכמי המשנה בן המאה השנייה לספירה.
על פי דברי ספר הזוהר, אחד המאפיינים המבדילים בין האדם לשאר בעלי החיים הוא היותו 'הולך':
"כי המין הבהמי אינו משתנה מגֶדֶר שבו נולד; מה שאין כן בני אדם – ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגֶדֶר לגֶדֶר עליון"
(אור החיים, ויקרא שם שם)
כלומר, מעלתו של האדם היא בכך שהוא מסוגל להתקדם ולהשתנות, שהוא יכול להיות מחר טוב יותר ממה שהיה היום. זוהי תכונה מהותית לאדם שמרגיש חוסר סיפוק כאשר הוא 'דורך במקום'. הצורך של האדם להתקדם הוא מניע חשוב גם בפיתוח האישיות וגם בהצלחת החברה.
וכך כתב רבי לוי יצחק מברדיטשוב (מגדולי האדמו"רים החסידיים באוקראינה, המאה ה-18) על פסוק זה:
"לפי זה נקרא הצדיק בבחינת 'מהלך' לפי שהוא הולך ממדרגה למדרגה, וזהו 'מצוה גוררת מצוה'… [ומי] שהולך בכל יום ויום למדרגה יותר גדולה, אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא."
(קדושת לוי לפרשת בחוקותי)
הדחף האנושי להתקדם, לבנות קריירה, להשיג הישגים – נראה לעיתים כדחף אינסופי. אכן, מדובר באחד המניעים החזקים של האדם לעשות, ליצור ולפעול. ללא ספק מדובר בתכונה משמעותית שבעזרתה האדם מתקדם להישגים שלא היה מגיע בלעדיה. רבי נחמן מברסלב (מגדולי החסידות באוקראינה, ראשית המאה ה-19) ראה בתכונה זו מהות של נפש האדם:
"כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה – על ידי הכיסופין האלו נעשה 'נפש'."
(ליקוטי מוהר"ן, תורה לא)
ההתקדמות אינה רק מעבר ממצב אחד למצב אחר. היא מלמדת על מהות שונה. האדם לא נועד להישאר כפי שהוא נולד. עליו לרכוש דעת, לעדן את תכונותיו, ללמוד כיצד להתנהל בחברה האנושית, להכיר בערכו של הזולת, לחוות ולהעריך רוחניות וקדושה. היכולת להתקדם והדחף להתקדם מסמלים את הייעוד של האדם – לא להסתפק בקיים, במוחשי, בגשמי, אלא לרצות תמיד להיות יותר מזה.
ספר 'ויקרא' שאנו מסיימים לקרוא בשבת זו, עסק ברובו בנושאים שאין לנו מגע יומיומי איתם: מקדש, כהונה, טהרה. אנו יכולים לראות בכך הזדמנות להכיר מושגים חדשים, לרכוש ידע מפתיע, לכסוף, להשתוקק ולהתגעגע – להתקדם ולהרחיב את האופק הרוחני שלנו אל מחוזות שלא ידענו.
