פרשת בהר בחוקותי – תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשיות 'בהר-בחוקותי' שאותן נקרא בשבת הקרובה, מכילות תוכן מגוון – הלכתי ורעיוני. מהלכות שמיטה ועד פירוט מדוקדק של נדרים שונים שאדם יכול לתרום למקדש. במרכזן של פרשיות אלו ניצבת ברית – הבטחות לשכר במידה ונלך בדרך טובה, ולהיפך, עונשים אם נלך בדרך שלילית, חלילה.
כך פותחת פרשת 'בחוקותי':
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…"
וכאן מופיעה רשימת הבטחות, גשמיות ורוחניות, של חיי שפע, עושר ואושר.
אחת ההבטחות ברשימה זו היא: "ונתתי שלום בארץ". יש מן הפרשנים שהבינו הבטחה זו על שלום בינינו לעמים השכנים. לפי פרשנות זו, מדובר על יחסים תקינים בין מדינות ובין עמים, שיבטיחו חיי רוגע ושלווה בלי דאגה ממלחמות ומהמחיר שהן גובות מן האזרחים. אך לפי פרשנות אחרת, אין מדובר על שלום חיצוני אלא על שלום פנימי. ר' אברהם אבן עזרא מפרש בקצרה:
"ונתתי שלום בארץ – ביניכם" ורמב"ן מרחיב וכותב: "ונתתי שלום בארץ – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו".
קשה להפריז בערכו של השלום, בין כאשר מדובר בשלום בין מדינות ובין כאשר מדובר בשלום בין אזרחים וקבוצות באוכלוסייה. במציאות שאנו חיים בה, נראה כי שלום בין מדינות קל יותר להשגה משלום בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אנו עדים לעיתים לפערים היוצרים מתיחות וקרע חברתי שקשה לפתור אותו. החתירה לשלום ולאחדות היא הצעד הראשון שאנו חייבים לעשות. הרצון לחיות יחד, גם במחיר פשרות של כל הצדדים, הוא הבסיס לכל שלום. לעולם לא ייפתר קרע חברתי בלי אמון הדדי ורצון טוב.
אך גם כאשר קיים רצון טוב, השאלה הקריטית היא: איך עושים את השלום?
כיצד ניתן לחיות בשלום כאשר יש בינינו פערים כה מהותיים באמונה, באורח החיים, בתפיסת צורת השלטון הראויה ובמכלול של הכרעות ציבוריות? אנו חיים בעידן של פילוג הולך וגדל בין מחנות, של זהויות שאינן מאפשרות שיח ענייני החותר להסכמה. כיצד נוכל להתגבר על הסחף?
נראה כי גרעין לפתרון נוכל למצוא בפרשת 'בהר'. הבה נעיין בשתי מצוות הקשורות לשנת ה'יובל' שנהגה בעבר. על פי חוקי התורה, אחת לחמישים שנה מתקיים מעין איפוס של המעמדות החברתיים-כלכליים. אדם שמכר קרקע לחברו, הקרקע חוזרת אליו בשנת החמישים. גם אדם שנמכר לעבדות, משתחרר ויוצא בשנה זו לחירות. התורה מנמקת שתי מצוות באופן ברור:
והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי
כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים; לא יימכרו ממכרת עבד
(ויקרא כה, כג; מב)
היסוד לשלום ולאחדות הוא השחרור מתפיסה רכושנית ומתנשאת. התורה קוראת לנו לשחרר את האחיזה בקרקע ולשחרר את האחיזה איש בזולתו.
מתוך תפיסה דתית עמוקה שא-לוקים לבדו הוא אדון הבריאה כולה, אנו נקראים לסגל אופי פחות שתלטני ורכושני. הזולת לעולם לא אמור להיות נשלט על ידך, ואילו את האחיזה בקרקע יש לשחרר. האם הארץ שלנו? מלמדת אותנו התורה:
"גרים ותושבים אתם עימדי". אנו אורחים בקרקע ומורשים ליהנות ממנה, אך תחושת הבעלות צריכה להתפוגג.
מחלוקת בין בני אדם המבוססת על דעות ועמדות שונות, אינה חייבת להוביל לפילוג ולקרע חברתי. ניתן להוביל ולנהל שיח מכובד שחותר לאחדות ולהסכמה. אך לשם כך נדרשת הרפיה של תחושת הבעלות והשלטון. כל הצדדים נדרשים לסגת, לא נסיגה טקטית בלבד, אלא נסיגה מהותית מהרצון להשליט את דעתם על המרחב כולו ועל הזולת. זוהי הדרך שבה נוכל להתקדם לשלום אמיתי וכנה לטווח ארוך.
