בהר בחוקותי – תש”פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
המצווה העומדת במרכזן של פרשיות השבוע ‘בהר-בחוקותי’ היא מצוות השמיטה. בכל שנה שביעית, נדרשים החקלאים בארץ ישראל להשבית את שדותיהם ולהפקיר את היבול לטובת החברה כולה – יהודים ושאינם יהודים – ואף לטובת בעלי החיים:
“כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם – ושבתה הארץ שבת לה’… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’… שנת שבתון יהיה לארץ. והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה: לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עימך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”
(ויקרא כה, ב-ז)
באופן חריג למדי, הפרשה פותחת בציון המקום שבו נאמרה מצווה זו: הר סיני. המדרש, ובעקבותיו פרשני המקרא, שאל שאלה מתבקשת: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלוא כל המצוות נאמרו מסיני!” – מצווה זו איננה שונה משאר המצוות, שנאמרו אף הן למשה בהר סיני. מדוע, אם כן, דווקא במצווה זו הודגש המקום שבו היא ניתנה?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נבקש לפנות למדרש אחר המתאר מריבה בין… הרים!
כך מספר המדרש:
“כיון שביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, בא כרמל… ותבור… זה אומר: ‘עלי נאה שתשרה שכינה’, וזה אומר: ‘עלי נאה שתשרה שכינה’. אמר הקדוש ברוך הוא: כבר נפסלתם לפניי בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפניי… אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם!”
(מדרש תהילים פרק סח, טו)
מדרש זה איננו מתכוון לספר סיפורים דימיוניים על הרים שמתקוטטים ביניהם, אלא להביע מסר חינוכי: התורה אינה יכולה להינתן על מצע של גאווה, אלא דווקא במקום המבטא ענווה. הענווה והצניעות הם תנאים הכרחיים לקיומם של חיים יהודיים על פי התורה.
כך גם אנו מוצאים את תיאורו של משה רבינו בתורה. משה הוא האדם היחיד שמכונה “רבינו”. זאת מפני שהוא העביר לעם ישראל את התורה מא-לוקים ולימד את חוקי המצוות. אין לנו ספק כי מעלותיו של משה רבינו היו גבוהות ביותר, עד שהוא מכונה “אב לכל הנביאים”. אך כאשר התורה מתארת את תכונותיו של משה, היא מתמקדת על תכונה אחת בלבד: “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”! מדוע דווקא תכונה זו מתוארת? מפני שהיא התכונה שאיפשרה לו להיות “רבינו” ולמסור את התורה לעם ישראל.
תובנה זו תסביר לנו את פשר ההדגשה של הר סיני במצוות השמיטה. החקלאי נדרש בשנת השמיטה להשבית את שדותיו, וזוהי דרישה קשה במיוחד בגלל הדאגה הכלכלית, הקשר הרגשי לאדמה, הנזקים הנלווים שדרישה זו עלולה לגרום. אך הוא נדרש למעשה קשה אף יותר: להפקיר את היבול ולאפשר לכל אדם ליטול ממנו. האדם נדרש לוותר על תחושת הבעלות, על הרגשות של העדפת האני על פני הזולת, ולהעניק זכות שווה ביבול לכל אדם, ואף לחיה ולבהמה.
דרישה זו חייבת רקע נפשי מתאים, והרקע הוא: ענווה. אין אפשרות לעמוד בקיומה של מצוות השמיטה אם ניגשים אליה בתחושה של “מגיע לי” או מתוך התנשאות על הזולת. מידת הענווה המסומלת בהר סיני היא תנאי הכרחי לקיום מצוות השמיטה.
