בס"ד
פרשת בהר – בחוקותי תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת בהר פותחת בציווי ייחודי ומאתגר: כשם שלאדם יש יום מנוחה בכל יום שביעי, כך גם האדמה מצווה לשבות שנה שלמה, שבה אין עובדים את הקרקע.
מצווה זו איננה רק הוראה חקלאית, אלא מבטאת יסוד עמוק בתפיסת העולם היהודית. על פי הרעיון הקבלי, המציאות בנויה משישה כיוונים – ארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה – ואליהם מצטרפת נקודת האמצע, שהיא החלק השביעי, מרכז הכובד המאחד את הכול.
משום כך, מבנה העולם במסורת ישראל סובב סביב המספר שבע: שבעת ימי השבוע, שבעה שבועות של ספירת העומר המחברים בין פסח לשבועות, שבע שנות מחזור השמיטה שבהן הארץ נחה, שבעת ימי אבלות, ושבעת ימי המשתה של חתן וכלה. ועל כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה כט, יא): "כל השביעין חביבין".
אלא שמתבקשת כאן שאלה פשוטה, ובמיוחד בדורות עברו בהם פרנסת האדם נשענה כולה על תנובת שדהו. מהיכן יגיע המזון בשנת השמיטה? התורה עצמה מעלה את השאלה ומשיבה עליה בלשונה:
"וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים"
(ויקרא פרק כ, פסוקים יט – כא)
אך העיון בפסוקים מעורר שתי שאלות: ראשית, כבר ניתנה הבטחה: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" והבטחת התורה ברור שתתממש, מדוע אם כן עולה החשש "וכי תאמרו מה נאכל"? ושנית, מי ששואל "מה נאכל" ובכך מגלה חולשה באמונה זוכה להבטחת ברכה מיוחדת, היכן ברכתם של אלו שאינם שואלים כלל?
התשובה מגלה הבחנה עמוקה. אדם המשליך יהבו על בוראו ובוטח בו בלב שלם אינו זקוק לשפע מרובה של תבואה. די לו במעט, והברכה שורה באכילתו עצמה. כפי שפירש רש"י: "אוכל קמעה ומתברך במעיו". לעומת זאת, מי שמרגיש צורך לשאול "מה נאכל", זקוק לביטחון מוחשי יותר, ולכן מובטחת לו ברכה של ריבוי תבואה: "וציויתי את ברכתי". אולם ברכה זו באה יחד עם ריבוי עמל ויזע.
רעיון זה חוזר גם בפרשת בחוקותי, בברכות המובטחות לישראל אם ילכו בדרכי ה':
"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם"
(ויקרא פרק כו, פסוק ה)
מפרש רש"י: "והשיג לכם דיש את בציר – שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע: ואכלתם לחמכם לשובע – אוכל קימעא והוא מתברך במעיו"
גם כאן עולה השאלה:
אם יש שפע רב של תבואה, לשם מה נדרשת ברכה נוספת – "אוכל קמעה ומתברך במעיו"?
אלא שכאן מתגלה עיקרון יסודי: בראיית היהדות, הברכה האמיתית איננה בכמות אלא באיכות. עדיף מעט שיש בו ברכה, מאשר ריבוי שאינו משביע. בשנת השמיטה, כמו בחיי האדם בכלל, האידיאל הוא איכות, והכמות היא לעיתים פתרון חלופי בלבד.
ההבדל בין כמות לאיכות מתחיל בתודעה. אדם הממוקד בחיצוניות מבקש "יותר" מכל דבר. גם אם יוכיחו לו שמבחינה רציונלית יש לו די והותר, הוא ימשיך לרדוף אחר הגדלת הכמות. לעומת זאת, כאשר הכסף והפרנסה נתפסים כאמצעי ולא כמטרה, ניתן להסתפק במעט שיש בו ברכה, ולפנות מקום לעיסוק בדברים מהותיים יותר.
כך היה גם בדור המדבר, כאשר בני ישראל ניזונו מן ה"מן" – לחם מן השמים. בכל יום ירדה לכל משפחה כמות מדויקת לפי צרכיה, והיא הספיקה לחלוטין, משום שהייתה מתברכת במעיים ויוצרת תחושת שובע. מציאות זו שחררה את האדם מן המרדף הבלתי פוסק אחר הכמות, ואפשרה לו להתמקד ברוחניות. בכך הוכשר אותו דור לקבל את התורה.
מעשה הממחיש זאת בדורותינו אירע עם הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, אשר סיפר לקבוצת סטודנטים שביקשו להבין את יסודות היהדות: "כשהייתי ילד, הייתה בחנות לידינו מציאות מצומצמת – לחם, חמאה, חלב ומעט פירות וירקות. אתם גדלים בדור שבו יש עשרות סוגי מעדני חלב במקרר. מה הפלא שקשה לכם להתחבר לרוחניות?"
המסר חד וברור: בדור של שפע בלתי מוגבל, שבו האפשרויות כמעט אינסופיות, קשה יותר להבחין בערכה של האיכות. המרדף אחר הכמות מטשטש את המטרה האמיתית – למלא את החיים בתוכן משמעותי.
כאשר האדם לומד להתמקד באיכות, הוא מגלה לפתע כמה טוב כבר מצוי בחייו. מתוך כך הוא מסוגל להתקרב אל האמת, ולכוון את עצמו אל העיקר.
