אמונה ונתינה

אך חשיבה זו אינה תואמת את הכתוב בתורה. היבול איננו ניתן למקדש ולא למשרתים בו:

הפתעה!
היבול איננו משוגר למקום קדוש כלשהו. הוא מופנה אל כל בני האדם החיים בסביבתך, בדגש על החלשים נטולי הזכויות המשפטיות, ואף הבהמות וחיות-הבר זכאיות להנות מן היבול. מדוע?
אולי עדיף שנשאל להיפך: מדוע אדם נוטה שלא להעניק לזולת? מדוע קיימת תופעה של ניצול החלשים על ידי החזקים? מדוע פרגון לאחר איננו תופעה כה שכיחה בקרב בני האדם?

באמת, כדי להשיב על כך יש לרדת לעומקי נבכה של נפש האדם. אך ניתן להשיב על כך במילים קצרות: האדם הוא יצור פחדן, חששן, מבוהל, הרואה בכל יצור אחר ? איום וסכנה. ישנם לא מעט בני אדם שאוגרים הון, הרבה יותר ממה שיוכלו להשתמש בכל חייהם.
בשביל מה הם עושים זאת? כדי לחוש ביטחון בקיומם ובהצלחתם.

בכדי שנוכל להעניק לזולת כוח, עלינו להיות בטוחים ולא מבוהלים; עלינו להאמין שאם לשני יהיו נכסים, זה לא יגרע מהקיום האישי שלנו. אמונה זו איננה טבעית ולא מובנת מאליה, ולכן בני אדם נוטים להחליש את האחר, ובלבד שהם יוכלו לרכוש עוד מעט ביטחון בקיומם.

עתה ננסה להיכנס לתודעתו של האדם שהפנים את התפיסה כי קיומו הוא חסד אלוהי השופע עליו.
כיצד אדם זה מתייחס אל הזולת?
כיצד הוא רואה את קיומו של אדם זר?
מה יחסו של אדם זה אל בעלי החיים שבסביבתו?
אם כל מה שיש לי, ואף החיים עצמם, הם חסד אלוהי ? אין לי סיבה לחשוש שגם הזולת יזכה לאותו חסד. אם אני אסיר-תודה לאלוהים על ההון שעמלתי עליו, אשמח לחלוק את ההון הזה עם הזולת. אפילו חיות הבר הופכות להיות פחות מאיימות. גם להן מגיע חסד, גם להן יש זכות קיום.
האמונה באלוהים, על-פי היהדות, איננה מנותקת מחיים ערכיים של עשיית חסד וצדק. להיפך, האדם המאמין מצווה להחיות בקרבו את הביטחון באלוהים, את תחושת התודה לבוראו שממנה תצמח הענקה לזולת, לכל אדם ולכל יצור חי.