אמונה וחמלה – פרשת בהר תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע 'בהר' עוסקת בעיקר במצוות השמיטה, מצווה שקיומה הוא בארץ ישראל בלבד: שש שנים החקלאי עובד את אדמתו ומוציא ממנה את פרנסתו, ובכל שנה שביעית – כמו שנה זו שאנו עומדים בה – הוא מצוּוֶה להשבית את שדהו ולא להפיק ממנה יבול.
יתרה מכך, היבול הצומח בשנה השביעית איננו שייך לחקלאי, בעל השדה, אלא:
"והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול."
(ויקרא כה, ו-ז)
זוהי מצווה נטולת היגיון כלכלי, בפרט כאשר אנו עוסקים בכלכלה המבוססת בעיקר על חקלאות כפי שרווח בעולם בתקופת המקרא. אך גם אם היגיון כלכלי אין בה, הרי היגיון רוחני ומוסרי יש בה.
מדוע החקלאי נדרש להשבית את אדמתו? בספרות המחשבה הימי-ביניימית ניתנו לכך שני טעמים עיקריים: הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, המאה ה-12, מגדולי ההוגים והפוסקים ביהדות) מסביר בספרו 'מורה הנבוכים' כי מצווה זו היא מן המצוות שמטרתן פיתוח החמלה כלפי החלש והנזקק.
בשנה השביעית היבול מתחלק בין כל הזקוקים לו, בין אם מדובר בבעל השדה ובין אם מדובר בעבד או באדם זר, ואפילו הבהמות וחיות הבר שותפות במידה שווה לבני האדם באכילת השדה. היבול הוא 'הפקר' – נטול בעלים.
בספר 'החינוך', ספר על מצוות התורה שנכתב בספרד במאה ה-13 וכותבו אינו מזוהה בוודאות, נכתבה סיבה אחרת למצווה זו:
"ולכן ציווה הקדוש ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה – לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה; וכשהוא חפץ הוא מצוה עליו להפקירם."
(ספר החינוך, מצווה פד)
האם אכן מדובר בשתי סיבות שונות? האם יש כאן מחלוקת בין הפרשנים? מסתבר יותר שמדובר בשני חלקים של סיבה אחת: כאשר האדם מכיר בכך שהבעלות שלו על נכסיו אינה מוחלטת, וא-לוקים הוא האדון האמיתי שלו ושל נכסיו – הוא מוותר על המעמד החברתי שנובע מההון שצבר ומסוגל להכיר בכך שבעצם, אין הבדל אמיתי בינו ובין כל אדם אחר, ואפילו בינו ובין הבהמה והחיה. אין לו סיבה להתגאות ברכושו. אדרבה, הוא מוזמן לחלוק את היבול עם כל האחרים.
האמונה בא-לוקים מעניקה לאדם פרופורציה על מושג ה'בעלות'. נכון, שש שנים מתנהלת החברה באופן טבעי, כאשר בעלי הנכסים נהנים מרכושם והאחרים פחות. אולם אחת לשבע שנים נדרש האדם להיזכר מי הוא הבעלים האמיתי. כאשר זיכרון זה קיים, האדם מבין שאין מקום להשתרר על הזולת בזכות הרכוש.
כהמשך לכך, מעניין לראות בהמשך הפרשה מספר הוראות מוסריות-חברתיות הנובעות מעיקרון זה. לדוגמא: איסור הונאה של הזולת ורמאות במסחר; מצווה להלוות לאדם נזקק בלי ליטול ממנו ריבית; דרישה לבטא יחס הוגן ומכבד גם לאדם שנאלץ למכור את עצמו לעבדות, כפי שהיה נהוג בעבר; סיוע כלכלי לקרובי משפחה ועוד.
זאת משום שמצוות השמיטה אינה רלוונטית בשנה השביעית בלבד.
זוהי מצווה שמבקשת לשנות תודעה, להביא את האדם לידי ההבנה העמוקה כי הוא והזולת ראויים שניהם לכבוד ולחמלה, ללא התחשבות במצבו הכלכלי של מי מהם.
זוהי מצווה שמלמדת על כוחה של האמונה בא-לוקים לייצר חברה חומלת ושוויונית יותר. השפעתה של מצווה זו תהיה גם בשש השנים האחרות. גם כאשר האדם לא יחלוק עם הזולת את יבול השדה, הוא יזכור כי בעלותו על היבול אינה מעניקה לו זכויות-יתר וכי הזולת ראוי לחמלה, כבוד ויחס הוגן באופן שאינו תלוי במצבו הכלכלי.