פרשת בהר-בחוקותי תשע"ז

בפרשת השבוע 'בהר', הנקראת בשבת הקרובה יחד עם פרשת 'בחוקותי', אנו נחשפים לתופעה שאיננה מצויה במקומות אחרים בתורה. בדרך כלל, התורה ממעטת להתערב בשאלות הנוגעות לשוק החופשי. אדם המעוניין למכור חפץ כלשהו, יכול לקבוע את מחירו ולמכור אותו לכל המעוניין. אם המחיר יהיה גבוה ביחס לשווי החפץ, או אם הוא יהיה נמוך משוויו ? אין זה מעניינה של התורה (במקרים של הפקעת מחירים המזיקה לכלל הציבור, חכמי ישראל קבעו תקנות שונות שמטרתן לדאוג לרווחת הציבור, אך גם הם לא עסקו בשאלות הנוגעות לאדם הפרטי בלבד).

גם אם אותו חפץ יקר מאוד ללבו של המוכר, ההחלטה על מכירתו ועל גובה התמורה שיקבל עבורו ? היא עניינם של המוכר והקונה בלבד, של חוקי היצע וביקוש. התורה איננה מתערבת בכך.

לעומת זאת, בפרשת 'בהר' אנו מוצאים התערבות של ממש בשוק החופשי, ביחס לשני דברים שהאדם איננו יכול למכור מכירה של ממש: נחלה משפחתית בארץ ישראל והאדם עצמו.

בעולם העתיק, ובתרבויות מסוימות אף בימינו, משמעותה של נחלה משפחתית הוא הרבה מעבר לשווי שלה בשוק. מכירת הנחלה, משמעותה איבוד האחיזה במורשת המשפחתית, אובדן של היכולת הכלכלית הבסיסית ונתק רגשי מהנכס היקר ביותר.

במידה רבה יותר, מכירה של האדם עצמו לעבדות – שהייתה בעבר תופעה רווחת, ולצערנו עדיין לא נעלמה כליל מן העולם ? משמעותה היא כמובן אובדן החירות, אותו צורך יקר כל כך שבלעדיו אדם עלול להרגיש שחייו אינם חיים. אובדן החירות הוא גם אובדן כבוד האדם. יסודו של הכבוד שהאדם תובע לעצמו, ובצדק, הוא בכך שהאדם חופשי לקבל החלטות, ולעסוק בתחום האהוב עליו. חופשי להיות הוא עצמו על כל המשתמע מכך.

אמנם התורה לא ביטלה לחלוטין את האפשרויות הללו, מפני שלעיתים מצבו של האדם כה דחוק וכה גרוע, שמכירת הנחלה המשפחתית ואפילו מכירת עצמו לעבדות עשויות להיטיב עימו באופן זמני. אך מכירה לעולם  איננה אפשרית.
בכל חמישים שנה חוזר המצב לקדמותו: הנחלות המשפחתיות חוזרות לבעליהן המקוריים, וכל העבדים היהודים יוצאים לחירות. לאדם אין את הזכות לוותר על כבודו ועל חירותו.

מעניין לקרוא את הנימוקים הכתובים בתורה לחוקים אלו. הנימוק להשבת הנחלות המשפחתיות הוא:

והנימוק לשחרור העבדים הוא:

ההצהרות הללו ברורות. אלוהים מצהיר כי הבעלים האמתי על האדמה ועל האדם הוא אלוהים עצמו. אלו הצהרות נדירות בתורה. אין עוד מקום שבו אלוהים דורש מהאדם שיציית לחוקיו כשהנימוק הוא בעלותו של אלוהים.
בדרך כלל, התורה מדבר בשפה רכה הרבה יותר ומפתה את האדם ללכת בדרכים טובות שיועילו לו.

כאן השפה משתנה והופכת להיות נחרצת: יש בעלים לעולם, יש בעלים לאדמה, וגם האדם איננו חופשי לגמרי. צמצום החופש של האדם מתבטא בכך שיש צעד שאסור לו לעשות: לוותר על החופש שלו. אלוהים תובע בעלות כשהאדם שוקל לוותר על חירותו וכבודו.