נוכחות אלוהית ופרשנות אנושית – פרשת תרומה

כאשר מתבוננים במשכן ובכליו, עולה מיד ההשוואה לבית המיועד למגורים. השוואה זו נעשתה כבר במקרא, כאשר 'קודש הקודשים' שבו מוצב הארון, מכונה "חדר המיטות" (מלכים ב', יא, ב-ג). מלבד זאת, שולחן ומנורה הם הרהיטים הבסיסיים שהופכים את הבית ראוי למגורים (השווה: מלכים ב', ד, י: "ונשים לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה"). מכאן עולה, כמובן, התמיהה: וכי אלוהים זקוק לבית להתגורר בו? וכי האל הטרנסצנדנטי מוגבל, חלילה, למקום ספציפי?שלמה המלך, שבנה את המקדש בירושלים, ביטא תמיהה זו באופן ברור ביום הקמת המקדש, כאשר אמר:

"כי האומנם ישב אלוהים על הארץ?! הנה השמים ושמי-השמים לא יכלכלוך (=לא יכילו אותך), אף כי הבית הזה אשר בניתי!"
(מלכים א', ח, כז)

ובכל זאת הוא בנה את בית המקדש, על פי הציווי האמור בפרשת השבוע. מה פשרו של ציווי זה? חכמי המדרש ביקשו לתת מענה לשאלה זו, ועשו זאת באמצעות משל:

"מלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונשאה וביקש ללכת לארצו וליטול עימו את אשתו. אמר לו אביה: בתי שנתתי לך יחידה היא לי. לפרוש ממנה – איני יכול; לומר לך 'אל תטלה' – איני יכול שהרי היא אשתך; אלא טובה זו עשה לי, שבכל מקום שאתה הולך עשה לי קיטון (=חדר) אחד שאדור אצלכם, מפני שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה – איני יכול; לומר לכם 'אל תטלוה' – איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית אחד שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'."
(שמות רבה לג, א)

באמצעות משל מעניין זה תלו חכמים את הצורך במקדש בנתינת התורה לישראל.
המקדש איננו עומד לעצמו; הוא תוצאה של הסיפור הגדול של עם ישראל: העם שקיבל את התורה ונטל על עצמו תפקיד לחיות חיים מוסריים וקדושים ולשמש דוגמא לאנושות כולה.כאשר ניתנה התורה לעם ישראל – אלוהים, כביכול, נפרד ממנה. כך מסופר בתלמוד על מחלוקת בין חכמים בארץ ישראל לפני אלפיים שנה.
המחלוקת ההלכתית הפכה לוויכוח עקרוני, כאשר רבי אליעזר היה בעמדת מיעוט "אמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו! יצאה 'בת-קול' מן השמים ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! שכבר ניתנה תורה מהר סיני; אין אנו משגיחים ב'בת-קול', שכבר כתבת בתורה'אחרי רבים להטות'" (תלמוד בבלי, מסכת בבא-מציעא דף נט).

אכן, התורה ניתנה מאלוהים ונמסרה לפרשנות החכמים.מאידך, אלוהים איננו מוכן להיפרד מן התורה. הפרדה מוחלטת בין התורה ובין מקורה הנשגב, מביאה לפרשנות המובלת על ידי אופנות מתחלפות מה שנראה בדור אחד מוסרי וצודק, ייראה בדור אחר מיושן ונאיבי.

התייחסות אל התורה כאל טקסט שניתן להעניק לו כל פרשנות העולה על הדעת, היא טרגדיה רוחנית המביאה בסופו של דבר לאיבוד כל קשר עם היהדות.
לשם כך אלוהים איננו נפרד מן התורה. הוא מורה לבנות לו מקדש כדי שנזכור ש'אביה' של התורה לא עזב אותה.
הפרשנות האנושית איננה בלתי מוגבלת; היא כפופה לעקרונות, למסורת ארוכת שנים, והיא מחוייבת לייחס רציני וכובד ראש. כך שומר המקדש על התורה.
תובנה זו ליוותה את העם היהודי גם בתקופות הארוכות שלאחר חורבן המקדש אלפיים שנות גלות כאשר התפללו היהודים, ועדיין אנו מתפללים בכל יום: "לירושלים עירך ברחמים תשוב".
בימינו, הכותל המערבי משמש כסמל לקרבתנו אל אלוהים דרך העבר המפואר.
הצעירים והצעירות, המבוגרים והמבוגרות, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום מגיעים אל שריד בית המקדש כספינות השבות אל נמל הבית. הם מבקשים לפגוש בו דבר מה, שדומה שאין עוד מקום בעולם שיכול להציע להם את מורשתם ואת עברם, ולחברם מחדש אל שרשרת הדורות הנצחית.חלקם באים ולו רק לרגע אחד, כדי לחוות בקדושה שמקורה בוקע מעבר למקום ולזמן.
קדושה שמקורה בעשרות דורות של כיסופים, קדושה ששורשיה יונקים מעבר מפואר ומסורת ארוכת שנים, ומכוחה היא מציתה לבבות.