נאמנות ורגישות
הרב שמואל רבינוביץ ? רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
חג הפסח, או בשמו המקראי 'חג המצות', הוא חג בעל משמעות היסטורית ברורה. לפני אלפי שנים היה העם היהודי משועבד במצרים, כשהוא סובל ממעמד נחות ועובד עבודת פרך בכפייה; בשלב מסוים אלוהים התערב בהיסטוריה וגאל את העם המשועבד תוך עשיית ניסים מופלאים החורגים מחוקי הטבע. הוציא את העם לחירות, העניק לו את התורה והוליך אותו לארץ ישראל. כזכר למאורעות כבירים ומכוננים אלו, חוגג העם היהודי את חג הפסח, מדי שנה במשך שבעה ימים, כשהמאפיין העיקרי של החג הוא הימנעות מאכילת 'חמץ' (מאכל העשוי מקמח שבא במגע עם מים ועבר תהליך של תפיחה). במקום החמץ, אנו אוכלים מצה, כשבלילה הראשון של החג ? ליל הסדר ? אכילת המצה היא חובה מן התורה.
למעשה, כשאנו מתבוננים באותם מאורעות היסטוריים שלזכרם אנו חוגגים את חג הפסח, אנו מבחינים בפרט מעניין: לכאורה, בשעה שהם התרחשו, לא הייתה בהם כל הפתעה עבור העם היהודי. שנים רבות לפני שהעם הגיע למצרים והפך לעם משועבד, אמר אלוהים לאברהם אבינו את הדברים הבאים:
"ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול… ודור רביעי ישובו הנה [=לארץ ישראל]."
(בראשית טו, יג-טז)
בפסוקים קצרים אלו מקופל התהליך שיעבור העם במשך מאות השנים שלאחר מכן: שיעבוד, גאולה והגעה לארץ ישראל. ואכן, רגע לפני שהתגלה אלוהים למשה ושלח אותו להוציא את העם ממצרים, מספרת לנו התורה כי אלוהים זכר "את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב" (שמות ב, כד). שלב השיעבוד הסתיים, ועתה הגיעה העת לעבור לשלב הבא: שלב הגאולה. הכל לפי התוכנית.
הצגה זו של האירועים היא אמת, אך לא כל האמת. המעבר משלב השיעבוד לשלב הגאולה לא נעשה על-פי התוכנית. לא כך אנו קוראים בתורה. הפסוקים המתארים את המעבר משיעבוד לגאולה, מוסיפים מוטיב חשוב שבלעדיו חסר חלק חשוב מהבנת התמונה כולה:
"ויהי בימים הרבים ההם… ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה; וישמע אלוהים את נאקתם – ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב ? וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים."
(שמות ב, כג-כה)
זיכרון הברית עם האבות אכן מוזכר כאן, אך לא כמניע בלעדי. עמו מוזכר הסבל והזעקה של העם המשועבד שעולה אל האלוהים, והוא שומע את הבכי והכאב. זיכרון הברית עם האבות בא כתגובה לסבל אנושי שעלה על גדותיו. ואז ? "וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים".
הראייה המיוחסת לאלוהים איננה, כמובן, החוויה התפיסתית של קליטת מידע מהסביבה כפי שאנו קולטים מידע חזותי באמצעות העיניים. זהו ביטוי מושאל המבטא יחס של השגחה, של תשומת לב, של איכפתיות. המילים הבאות "וידע אלוהים", אינן ביטוי של השגת מידע אינטלקטואלי; אין זו הכרה מרוחקת של אובייקט כלשהו. להיפך. כאשר התורה מתארת יחסים אינטימיים בין בני זוג, היא משתמשת במושג 'ידיעה'. זהו יחס קרוב של חיבור מלא. "וידע אלוהים" ? הוא ראה בעם הסובל במצרים מושא להכרה הראוי ליחס מיוחד.
הגאולה מן העבדות במצרים איננה מתוארת במונחים של קיום הבטחה בלבד, אלא כמבע של יחס מוסרי כלפי האדם הסובל. אלוהים מקשיב לסבל, איכפת לו ממצבו של האדם הסובל, והוא דואג לו ומושיט לו יד לעזרה. שתי המשמעויות של הגאולה מתוארות יחדיו: קיום ההבטחה לצד החמלה והיחס המוסרי.
ליל הסדר הוא לילה שבו מתכנסת המשפחה היהודית סביב שולחן אחד לחוות את ההמשכיות והזיכרון היהודי העתיק. באמצעות קיום המצוות המיוחדות של לילה זה: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין וקריאת 'הגדה של פסח', אנו מקיימים את שייכותינו לאותה שלשלת מפוארת של העם היהודי, העם שקיבל את התפקיד להיות כוהן הדת והמוסר של האנושות. יחד עם זה, אנו מקבלים על עצמנו מדי שנה את החובה להיות קשובים לסבל האנושי. אלוהים שגאל את אבותינו ממצרים, רואה בנו ראויים ללכת בדרכו ולהיות איכפתיים, רגישים וחומלים על כל אדם באשר הוא.
בלילה חגיגי זה שבו אנו מעבירים את עקרונות היהדות החשובים אל הדורות הבאים, עלינו לזכור ? ולהעביר ? את שני המוטיבים המרכזיים של הגאולה: הנאמנות לברית האבות, והרגישות לסבל האנושי.
"ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול… ודור רביעי ישובו הנה [=לארץ ישראל]."
(בראשית טו, יג-טז)
בפסוקים קצרים אלו מקופל התהליך שיעבור העם במשך מאות השנים שלאחר מכן: שיעבוד, גאולה והגעה לארץ ישראל. ואכן, רגע לפני שהתגלה אלוהים למשה ושלח אותו להוציא את העם ממצרים, מספרת לנו התורה כי אלוהים זכר "את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב" (שמות ב, כד). שלב השיעבוד הסתיים, ועתה הגיעה העת לעבור לשלב הבא: שלב הגאולה. הכל לפי התוכנית.
הצגה זו של האירועים היא אמת, אך לא כל האמת. המעבר משלב השיעבוד לשלב הגאולה לא נעשה על-פי התוכנית. לא כך אנו קוראים בתורה. הפסוקים המתארים את המעבר משיעבוד לגאולה, מוסיפים מוטיב חשוב שבלעדיו חסר חלק חשוב מהבנת התמונה כולה:
"ויהי בימים הרבים ההם… ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה; וישמע אלוהים את נאקתם – ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב ? וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים."
(שמות ב, כג-כה)
זיכרון הברית עם האבות אכן מוזכר כאן, אך לא כמניע בלעדי. עמו מוזכר הסבל והזעקה של העם המשועבד שעולה אל האלוהים, והוא שומע את הבכי והכאב. זיכרון הברית עם האבות בא כתגובה לסבל אנושי שעלה על גדותיו. ואז ? "וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים".
הראייה המיוחסת לאלוהים איננה, כמובן, החוויה התפיסתית של קליטת מידע מהסביבה כפי שאנו קולטים מידע חזותי באמצעות העיניים. זהו ביטוי מושאל המבטא יחס של השגחה, של תשומת לב, של איכפתיות. המילים הבאות "וידע אלוהים", אינן ביטוי של השגת מידע אינטלקטואלי; אין זו הכרה מרוחקת של אובייקט כלשהו. להיפך. כאשר התורה מתארת יחסים אינטימיים בין בני זוג, היא משתמשת במושג 'ידיעה'. זהו יחס קרוב של חיבור מלא. "וידע אלוהים" ? הוא ראה בעם הסובל במצרים מושא להכרה הראוי ליחס מיוחד.
הגאולה מן העבדות במצרים איננה מתוארת במונחים של קיום הבטחה בלבד, אלא כמבע של יחס מוסרי כלפי האדם הסובל. אלוהים מקשיב לסבל, איכפת לו ממצבו של האדם הסובל, והוא דואג לו ומושיט לו יד לעזרה. שתי המשמעויות של הגאולה מתוארות יחדיו: קיום ההבטחה לצד החמלה והיחס המוסרי.
ליל הסדר הוא לילה שבו מתכנסת המשפחה היהודית סביב שולחן אחד לחוות את ההמשכיות והזיכרון היהודי העתיק. באמצעות קיום המצוות המיוחדות של לילה זה: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין וקריאת 'הגדה של פסח', אנו מקיימים את שייכותינו לאותה שלשלת מפוארת של העם היהודי, העם שקיבל את התפקיד להיות כוהן הדת והמוסר של האנושות. יחד עם זה, אנו מקבלים על עצמנו מדי שנה את החובה להיות קשובים לסבל האנושי. אלוהים שגאל את אבותינו ממצרים, רואה בנו ראויים ללכת בדרכו ולהיות איכפתיים, רגישים וחומלים על כל אדם באשר הוא.
בלילה חגיגי זה שבו אנו מעבירים את עקרונות היהדות החשובים אל הדורות הבאים, עלינו לזכור ? ולהעביר ? את שני המוטיבים המרכזיים של הגאולה: הנאמנות לברית האבות, והרגישות לסבל האנושי.
