פרשת צו – שבת הגדול תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת צו נקראת לעיתים קרובות בשבת שלפני פסח. רבים מן המפרשים מצאו רמז לרעיון של חג הפסח בדרשת חז"ל על תחילת הפרשה:
"צו את אהרן" – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"
(רש"י ויקרא ו, ב)
ללמדנו כפי שבזמן המשכן היה צורך לזרז את בני ישראל לתרום מכספם עבור קרבנות הציבור, כך גם לפני חג הפסח יש צורך לעודד ולהמריץ את העם לקיים את מצוות החג כהלכתן, אף שהן כרוכות לעיתים בהוצאות ובהכנות מרובות.
לשבת שלפני חג הפסח יש שם מיוחד – "שבת הגדול". מקור השם מוסבר בדברי חכמינו המתארים נס שאירע באותה שבת, כאשר בני ישראל היו עדיין במצרים:
"באותה שנה עשירי בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".
(טור אורח חיים, סימן תל)
בני ישראל במצרים קשרו בביתם את השה המיועד לקרבן הפסח – בעל חיים שנחשב קדוש בעיני המצרים. למרות הפרובוקציה הגלויה, המצרים לא פגעו בהם. הדבר נחשב לנס גדול, ומכאן השם "שבת הגדול".
הסבר זה מעורר שאלה, שהרי הנס התרחש בתאריך י' בניסן, משום החובה לבדוק את הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו כדי לוודא שאין בו מום, אלא שבמקרה באותה שנה תאריך זה חל בשבת, אם כן, היה ראוי לציין את התאריך י' בניסן, ולא דווקא את השבת שלפני פסח.
כתוצאה משאלה זו נאמרו הסברים נוספים לשם "שבת הגדול". אחד מהם מבטא רעיון רוחני עמוק, כפי שכתב האדמו"ר מהוסיאטין בשמו של בעל ה"מאור עיניים" מטשרנוביל:
"יש עוד טעם למה נקרא שבת הגדול, כי ישראל היו בגלות מצרים בקטנות הדעת ולא היו יכולים להתקרב אל השם יתברך, ונתן להם גדלות המוחין, וזו התחילה כבר בשבת הגדול, ולכן נקרא שבת הגדול, ובכן היה להם אומץ לעמוד נגד המצריים. ובכל שנה ושנה בבא הזמן הזה הוא עת רצון, ויכולים ישראל לצאת בעזרת השם מקטנות לגדלות"
(אהלי יעקב, פרשת צו)
ביציאה ממצרים עבר עם ישראל שינוי חד ומהיר: ממצב של עבדים המשועבדים לאדונם, אשר דעתם הפרטית כבולה ואינה יכולה לבוא לידי ביטוי, אל מצב של חירות הדעת ועתיד חדש הנפתח בפניהם. לפי רעיון זה, השבת שלפני הפסח מסמלת מעבר פנימי – מעבר מ"קטנות הדעת" ל"גדלות הדעת". כלומר, שינוי באופן החשיבה.
רבים מן האנשים חיים את חייהם כשהם שקועים בפרטים הקטנים של היומיום: דאגות קטנות, טרדות רגעיות ולחצים שגרתיים. כאשר האדם עסוק רק בכך, הוא מתקשה להתרומם ולראות את התמונה הרחבה של חייו. מצב כזה מכונה "גלות הדעת" – מצב שבו האדם כבול לחשיבה מצומצמת.
חג הפסח הוא חג החירות. אך כדי לחוש בן חורין באמת, יש צורך בשחרור פנימי של המחשבה. החירות מתחילה ביכולת להרחיב את המבט, לחשוב בגדול ולהבין שהחיים אינם רק רצף של פרטים קטנים, אלא חלק מתמונה רחבה ומשמעותית יותר.
כאשר אדם מתחיל לראות את חייו במבט רחב – עם מטרות, ערכים וכיוון – הוא חדל להיות מובל על ידי נסיבות החיים בלבד. במקום זאת, הוא מתחיל להוביל את חייו בעצמו.
חז"ל ביטאו רעיון זה במשפט קצר:
"איזהו חכם? הרואה את הנולד"
(אבות פרק ב, משנה ט)
החכם הוא מי שאינו חי רק את הרגע, אלא מביט קדימה ורואה את המשמעות הרחבה של מעשיו.
רעיון זה בא לידי ביטוי גם בסיפור מפורסם על אסיר ציון לשעבר, השר נתן שרנסקי. כאשר נגזר דינו להישלח לסיביר בתקופה הסובייטית, פנה אל השופט ואמר:
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי. אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".
ואכן, יש שאומרים, כי בית הכלא הקשה ביותר הוא מוחו של אדם שבו מחשבתו כלואה. מי שדעתו משוחררת ובטוחה בדרכה, והוא יודע לאן הוא הולך ומהם ערכיו, יכול לחוש בן חורין גם אם יימצא במקום סגור. לעומת זאת, מי שדעתו כבולה והוא נגרר אחר אופנות חולפות ולחצים משתנים של הסביבה, עלול לחוש כבול ומוגבל גם אם יעמוד במרחבים פתוחים ואינסופיים.
"שבת הגדול", היא זמן של הכנה פנימית לקראת חג החירות. בשבת זו אנו מתחילים לחשוב ולהתנהג מתוך מבט רחב יותר – להשתחרר מעט מן הקטנות של השגרה ולהתרומם אל מחשבות גדולות יותר.
השבת, הנחשבת ליום בו האדם מקבל טעימה מן העולם הרוחני – "מעין עולם הבא" – מאפשרת לאדם להתרומם מעל טרדות היומיום. כאשר אדם מתרגל לכך בשבת הגדול, הוא מגיע לליל הסדר כשהוא מסוגל לחוות את משמעות החירות באופן עמוק יותר. הוא חושב בגדול, וכל מגמתו היא לשחרר את הדעת, לחוש את החירות הפנימית ולהקרין את התחושה המרוממת הזאת אל בני ביתו.
