לא אוכלים את החיים – פרשת צו

פרשת צו – תשע"ט

הרמב"ן תולה את איסור אכילת הדם בשורשי ההיסטוריה האנושית. בפרק הראשון של ספר בראשית, פרק הבריאה, הותר לאדם לאכול מן הצומח בלבד ונאסר עליו לאכול מן החי. לאחר מספר דורות, הותרה אכילת החי לנוח ולבניו ובעצם לאנושות המתחדשת לאחר המבול. מבאר הרמב"ן, שאמנם הותר לאכול את גופם של בעלי החיים, אך לא את נפשם. הדם מסמל את החיות, את הנפש, ולפיכך:

"אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא-ל!"
(רמב"ן לויקרא יז, יא)

בדרכו של הרמב"ן צועד אברבנאל ומוסיף: גם כאשר הותרה אכילת החי לנוח ולבניו, נאסרה עליהם אכילת 'אבר מן החי'. אבר שנתלש מבעל-חי לפני הריגתו, שאסור באכילה לאנושות כולה (ולא רק ליהודים). זאת מפני שאכילת אבר ביצור חי, יש בה הבעת זלזול עמוק בחייו. אמת, לאחר הריגתו הותר לאכול את בשרו, אך כל עוד הוא בחיים, עלינו לכבדו ולראות בו יצור חי ולא אוכל פוטנציאלי. מכאן לומד אברבנאל, שגם אכילת דם מהווה זלזול בחייו של החי:

"ואם יאכל האדם הבשר והדם, יהיה זה כאילו אכל אבר מן החי ושאכל הבעל חי עם נפשו כמו שהוא בחיים ? שהוא דבר מגונה מאד."
(אברבנאל לדברים יב)

הרב קוק מצטרף לקודמיו ובונה על דבריהם קומה הגותית נוספת. לשיטתו, במצב מתוקן האנושות היא צמחונית, ויחסי שלום שוררים בין האדם ובעלי החיים כולם. אך המצב הקיומי של האנושות איננו מתוקן, ולכן מתירה היהדות אכילת בשר. לנהוג במצב בלתי מתוקן כאילו אנו במצב אידאלי ? זוהי סכנה למוסר הנדרש להיות מותאם למציאות האנושית. מאידך, טוען הרב קוק, אל לה לאנושות להתנחם ולראות את מצבה כאידיליה. גם בעת שאכילת החי מותרת, על האנושות לזכור כי אין זו מעלה אלא חוסר שלימות. לפי גישה זו:

"איסור דם החמור, המעורר… שאין שפיכת דמים מידה מוסרית הוגנת לאדם."
(הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, יד)

אין צורך להיות צמחוני כדי להזדהות עם האמירה העקרונית כי שפיכת דמים איננה מידה מוסרית הוגנת לאדם. איסור אכילת הדם מחייב אותנו לעצור ולהתבונן בכבוד אותו אנו צריכים לרחוש לכל יצור חי, אשר את החלק המייצג את נפשו ואת חייו, אנו נמנעים מלאכול.