צו – תש"פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
השבת הקרובה, שהיא השבת הסמוכה לחג הפסח, מכונה "שבת הגדול".
טרם שנפנה לעסוק בשמה ובמשמעותה של שבת זו לחיינו אנו, נשוב ונזכיר את החובה המוטלת עלינו בשעה קשה זו – כאשר העולם כולו מתמודד עם נגיף ה'קורונה' – לציית להנחיות רשויות הבריאות והביטחון. במידה והרשויות אוסרות להתכנס בבית הכנסת, חובה לציית להוראות, שהרי "פיקוח נפש דוחה את כל התורה". על כן, כל אדם יתפלל בביתו ויוסיף תפילה מיוחדת לרפואתם של החולים: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".
כמו כן רצוי שכל אחד יקרא את פרשת השבוע בביתו מתוך תנ"ך או חומש.
ובכן, שמה של שבת זו הסמוכה לפסח הוא "שבת הגדול".
בספר ההלכה 'ארבעה טורים' שנכתב על ידי רבי יעקב בן אשר במאה ה-13, מובאת הסיבה לכינוי זה: לפני שיצא עם ישראל ממצרים, נצטוו כולם לקחת כבש ולעשותו 'קורבן פסח' במטרה לאוכלו בליל חמישה עשר בניסן.
קניית הכבש נעשתה בעשירי בניסן שחל באותה שנה בשבת, והיא הייתה כרוכה בסיכון, מפני שהכבש היה אחד מן הסמלים האליליים של העם המצרי.
על שם הנס שאירע באותה שבת, כאשר היהודים לקחו כבש והמצריים לא פגעו בהם – מכונה השבת הסמוכה לחג הפסח "שבת הגדול".
מעניין לגלות שחכמי ישראל הקדומים ראו במאורע זה של לקיחת הכבש וייחודו לקורבן, מעשה בעל משמעות עמוקה. את ההוראה של משה לעם ישראל: "מישכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמות יב, כא) דרשו ב'מכילתא' – מדרש התנאים לספר שמות – באופן הבא:
"מישכו ידיכם מעבודה זרה, והידבקו במצוות."
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא פרשה ה)
עם ישראל במצרים היה במצב רוחני די גרוע. העם נסחף אחר התרבות המצרית האלילית והשתתף בעבודת האלילים שהייתה נהוגה במצרים. אירוע זה שבו נטל כל יהודי כבש, ששימש כאמור כסמל אלילי של העם המצרי, וייחד אותו לקורבן – היה אירוע שבו נדרש כל יהודי להכריע: להיכן אני שייך, לתרבות המצרית או לתרבות היהודית? משמעותה של לקיחת הכבש לקורבן הייתה עזיבת העבודה הזרה והכרעה להצטרף לאמונה היהודית. ייתכן שגם רגע זה של הכרעה הקנה לשבת זו את הכינוי "שבת הגדול".
ובקפיצה חדה של שלושת אלפי שנים קדימה – העולם כולו נקלע בימים אלו אל מצב חריג ביותר: מיליוני בני אדם נדרשים להתכנס בבתיהם ולהסתגר בעקבות נגיף ה'קורונה'. מאות אלפים חלו ולמרבה הצער, אלפים רבים מתו כתוצאה ממחלה זו. כיהודים מאמינים, איננו תולים אירועים כאלו בגורל העיוור. אנו מנסים ומשתדלים למצוא את המשמעות הטמונה במאורעות, לשמוע את הקריאה שאלוקים קורא לנו באמצעות האירועיים הטבעיים.
נדמה כי הלקח העיקרי שהאנושות לומדת בימים אלו, הוא שאין לסמוך על המערכות שיעבדו בשביל האדם הפרטי. אנשים מבינים כי מי שאיננו דואג לעצמו ושומר על עצמו, אין מי שידאג לו. בין מי שחי במדינה שבה מערכת הבריאות נמצאת על סף קריסה, ובין מי שחי במדינה שמצבה טוב יותר – אף אחד איננו יכול להיות בטוח שהנגיף לא יפגע בו, ואף אחד איננו יכול להיות בטוח שהמדינה תוכל לטפל בו. נראה כי העתיד הקרוב יהיה זמן שבו אנשים ידאגו לעצמם ולמשפחתם הקרובה, ויישענו פחות על המדינה ועל מערכות הבריאות והביטחון.
כיהודים מאמינים, יש למסר זה קריאה מיוחדת עבורינו: פעמים רבות אנו רגילים להישען על הביטחון שמקנה לנו הקהילה, בית הכנסת והמוסדות החברתיים והדתיים. קורה לעיתים שביטחון מדומה זה מביא הזנחה וחוסר השקעה בהתקדמות פנימית בעבודת השם האישית. הסיחרור שהעולם כולו נקלע אליו מחייב כל אדם להיות עצמאי במידה רבה, לדאוג לעצמו לא רק בפן הבריאותי – שזה ודאי חשוב ונצרך – אלא גם בפן הרוחני. כל אחד מאיתנו נקרא להתפלל גם בלי בית הכנסת; ללמוד תורה גם בלי שיעור קבוע; להשקיע במשפחה: בזוגיות ובחנוך הילדים. זהו הזמן לחשוב כיצד באמת אנו רוצים שחינוך ילדינו ייראה, ולבחון האם אנו עקביים ומעשיים ברצונינו זה. אם לא נדאג לעצמינו – מי ידאג לנו?
אנו מקווים ומתפללים, יחד עם האנושות כולה, שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו "די!", ונזכה במהרה לגאולה השלמה. אמן.
