ענווה כתנאי לתפקיד

פרשת שמיני- תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'שמיני' מתארת את חנוכת המשכן. לאחר "שבעת ימי המילואים" שבהם למדו אהרון הכוהן ובניו ממשה רבינו את העבודה במשכן, החל אהרון ביום השמיני לעבוד בעצמו במשכן.

תיאור חנוכת המשכן מתחיל בהוראה של משה לאהרון ולבניו המפרטת את הקורבנות המיוחדים שעליהם להקריב באותו יום חגיגי. לאחר זאת, נאמר על הכוהנים והעם כולו: "ויקחו את אשר ציווה משה אל פני אוהל מועד ( = המשכן), ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ".

אז פנה משה אל אהרון אחיו ואמר לו:

קרב אל המזבח וַעֲשֵׂה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם… כאשר ציווה ה'

ואכן כך עשה אהרון:

ויקרב אהרון אל המזבח…
(ויקרא ט, ז-ח)

רש"י מבחין בחלק המיותר שבפסוקים אלה. אחרי שמשה הורה לאהרון ולבניו מה עליהם להקריב, מדוע לא ניגש אהרון לבצע את ההוראה, ומשה הוצרך לומר לו שוב "קרב אל המזבח"? האם ההוראה המפורטת שנאמרה קדם לכן לא הספיקה לאהרון?

על כך מביא רש"י את דברי ה'ספרא' – 'תורת כוהנים' (מדרש התנאים לספר ויקרא שנערך במאות הראשונות לספירה). וכך כותב רש"י:

שהיה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!

אהרון נרתע מהכניסה אל התפקיד החשוב של הכהונה. הוא חש עצמו בלתי ראוי, והתבייש ופחד מביצוע הוראותיו של משה. תשובת משה הייתה קצרה וחדה: מדוע אתה מתבייש? לכך נבחרת!

תשובתו של משה ניתנת להבנה בשני רבדים. ברובד הראשון, הפשוט, משמעותה של התשובה היא זו: אין לך סיבה להתבייש, שכך זהו התפקיד שאליו נבחרת. לא אתה בחרת בעצמך בתפקיד הכהונה; אלוקים הוא זה שהעניק לך את התפקיד, ועליך להסיט הצידה את רגשות הבושה והיראה ולבצע את המוטל עליך.

ברובד נוסף, אותו כותב האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, גדול המקובלים במאה ה-16) משה התפעל מרגשותיו של אהרון ואמר לו: דווקא בגלל רגשות הבושה והיראה – נבחרת לתפקיד הכהונה. העובדה שאתה אינך מלא באגו ורואה בכהונה הזדמנות לשררה, אלא חושש מפני התפקיד, היא זו שעושה אותך ראוי לתפקיד זה.

ידוע לנו על כוהנים בדורות אחרים שניצלו את תפקידם כדי לסחוט ולנצל את העם. הם ראו בתפקיד הכהונה מנוף להעצמת האגו, עד שהשתלטו על המקדש והפכו אותו לנחלה פרטית מניבה רווחים. פיתוי זה ניצב בפני כל אדם שמחזיק בידיו כוח, אך הוא מתגבר שבעתיים כאשר מדובר בכהונה, ובאחריות על המקום החשוב ביותר לעם היהודי – המקדש.

המשכן נבנה מתרומות של העם כולו, ואף הקורבנות המוקרבים בו בקביעות נדרשים לבוא מכספי ציבור – זאת כדי לבטא את הרעיון שהמקדש אינו אחוזה פרטית של הכוהנים, אלא מקום המיועד לעם כולו. הכוהנים נדרשו להפנים תובנה זו, ולראות בעצמם משרתי ציבור העוסקים במלאכה קדושה עבור העם כולו. הבושה והיראה שחש אהרון, הרתיעה שאחזה בו מכניסה לתפקיד הכהונה – היו העדות החזקה ביותר על התאמתו העמוקה לתפקיד.

זה נכון ביחס לכהונה, וזה נכון ביחס לכל כוח שהאדם מחזיק בידו מתוקף תפקידו או מתוקף מעמדו. הורה, מחנך, חבר פרלמנט או רב – כולם תפקידים שנועדו עבור הציבור. וככאלו התנאי ההכרחי למימוש הולם של התפקיד היא תכונת הענווה, אותה אנו לומדים מאהרון הכוהן.