צלילות ובהירות של מורה רוחני – פרשת שמיני

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

את פרשת השבוע 'שמיני' לא נשמע, לצערנו, בבתי הכנסת. האנושות כולה מתכנסת בחרדה ובדאגה ועוקבת אחר קורבנות המגיפה. זהו זמן קשה עבור כולנו. בחג הפסח שזה עתה עבר עלינו, השתדלנו לשמוח ולחוות את המסרים והערכים הנצחיים שהחג מלמד אותנו, ועתה אנו שבים אל ימי החול, בתפילה שיחזרו לשגרה. אנו משתתפים בצערם העמוק של אלו שאיבדו את יקיריהם, מאחלים החלמה מהירה וקלה לחולים, ומייחלים בתפילה מעומק הלב לבריאות, לשלווה ולגאולה שלמה.

בפרשת השבוע אנו קוראים על טרגדיה שאירעה באחד הרגעים המכוננים של העם היהודי. ביום הקמת המשכן – המקדש הזמני שליווה את עם ישראל בנדודיו במדבר, לאחר שאהרון הכוהן הקריב את הקורבנות המיוחדים ליום זה, ובירך את העם – אירע אסון. שני בניו חטאו, הם נכנסו לקודש הקודשים – מקום האסור בכניסה – והעלו בו קטורת. התגובה הייתה קשה: שני בניו של אהרון מתו מייד. העם שזה עתה התרונן בשמחה, עבר ברגע לבכי וליגון כבד.

מייד לאחר תיאור אסון מיתת בני אהרון, אנו קוראים את הציווי הבא:

"וידבר ה' אל אהרון לאמור: יין ושכר אל תשת, אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד (=המשכן) – ולא תמותו… ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור; ולהורות את בני ישראל את כל החוקים…"

(ויקרא י, ח-יא)

הקשר בין האסון המתואר ובין הציווי הבא אחריו, ברור. בני אהרון לא הבדילו כראוי בין הקודש ובין החול. הם נכנסו למקום קדוש ועשו בו מעשים כרצונם. אומנם רצונם היה חיובי, אך במעשיהם הם חיללו את הקודש. עתה נצרך ציווי מיוחד לכוהנים שלא לגרום לחילול הקודש. על הכוהנים מוטל תפקיד משמעותי, והם חייבים להבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור.

במבנה החברתי הקדום של עם ישראל, לכוהנים יועדו שני תפקידים. תפקיד אחד ידוע: לשרת במקדש ולהקריב קורבנות עבור העם. התפקיד השני מוכר פחות, והוא מוזכר בפסוקים אותם ציטטנו למעלה: "להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה". ואכן, בסיום ספר דברים, בציטוט ברכות הפרידה של משה משבטי ישראל, תיאר משה את שני התפקידים הללו: "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל; ישימו קטורה באפך, וכליל על מזבחך".

כדי להבדיל בין הקודש ובין החול נדרשת צלילות, מחשבה בהירה ויכולת הכרעה. כך נדרש גם כאשר לומדים לימוד כלשהו, ובפרט כאשר באים ללמוד את חוקי התורה. לעיתים נדרשת שליטה על הרגשות כדי לבחון מקרה ולהכריע כיצד לנהוג בו; לעיתים להיפך: ראוי לשקול את ההשלכות הריגשיות ולהכריע בהתאם. פסיקת הלכה היא מקצוע שאיננו דורש מיומנות בלבד, אלא גם ובעיקר צלילות הדעת ובהירות המחשבה.

הכוהנים, אם נגדיר זאת במילה עדכנית, הם מורים רוחניים. ולא רק הכוהנים. כולנו מורים של ילדינו, של חניכינו. אנו מהווים דוגמא אישית, וזה מטיל עלינו אחריות. בפרט בימים אלו, בהם משפחות שוהות ביחד בבית. כולנו משתדלים לעבור את הימים הללו בשלום, בבריאות וברוגע. את הזמן הזה ניתן גם למנף ולהטעין אותו בערך חיובי. זהו זמן טוב ליצירת קשרי עומק בין בני המשפחה, בין בני זוג, בין הורים לילדיהם. זהו זמן שבו אפשר ללמוד ולשוחח עם הילדים. לשם כך דרוש יישוב הדעת.

חובתינו הראשונה בימים אלו, מלבד הזהירות והשמירה על הנחיות הרשויות, היא להיות מנהיגים, ליטול אחריות ולהוביל את המשפחה ברגעי המשבר הללו. הספינה של כולנו נעה כעת באופן שאיננו בטוח דיו, עלינו להוביל אותה בזהירות ובנאמנות עד שנגיע, בעזרת ה' בקרוב, אל חוף מבטחים.