פרשת שמיני תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע, 'שמיני', נקראת על שם היום השמיני של חנוכת המשכן המתואר בה בהרחבה. המשכן סימל את 'השראת השכינה' – הנוכחות הא-לוקית בתוך בני ישראל. כמובן, חשוב להדגיש, שהיהדות מאמינה בא-ל שאיננו גשמי כלל, וכל התיאורים על נוכחות א-לוקית הם משל להשראה רוחנית. השראה זו שהופיעה לראשונה ב'מעמד הר סיני' המשיכה להתקיים במשכן ולאחריו במקדש בירושלים. שבעת ימי ההכנות לחנוכת המשכן הגיעו לשיאם ביום השמיני – היום שבו אהרון הכוהן וארבעת בניו החלו את עבודתם במשכן, כאשר העם כולו מתאסף סביב המשכן וצופה בהתרגשות בכוהנים העושים את עבודתם.
ברגעי השיא של היום השמיני, יצאו משה ואהרון מן המשכן ובירכו את העם, ומייד יצאה אש מן המשכן ובערה על המזבח, שם הונחו קודם לכן הקורבנות המיוחדים של היום השמיני. העם הגיב בשמחה מהולה ביראת א-לוקים: "וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם".
אך ברגעים מרוממים אלו התרחש אסון. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, נטלו מחתות עם קטורת והכניסו אותן למשכן בניגוד להוראות שניתנו להם, ואז, למרבה הצער:
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'
(ויקרא י, ב)
השמחה נהפכה לאבל, ההתרוממות הפכה לדכדוך וליגון, כפי שאמר משה לאהרון ולבניו: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". מותם של נדב ואביהוא קלקל את החגיגה המופלאה של חנוכת המשכן.
חכמי ישראל לאורך הדורות ביקשו להבין מה היה חמור כל כך במעשיהם של נדב ואביהוא. מדוע החטא היה נורא עד כדי שהם נענשו באופן מיידי ביום מיוחד זה. על עוצמתו של הקושי בהבנת סיפור זה נוכל ללמוד מן העובדה שבמדרש 'ויקרא רבה' הובאו שתים עשרה הצעות להבנת חטאם של נדב ואביהוא. כמה מן התשובות הללו עולות מפשט הכתובים וכמה מהן נתלות ברמזים שונים בפרשה זו ובפרשיות אחרות. הבה נעיין בשתיים מן התשובות המצוטטות במדרש:
ר' לוי אמר: שחצנים היו; הרבה נשים היו יושבות עגונות וממתינות להם, מה היו אומרים? "אחי אבינו – מלך, אחי אמנו – נשיא, אבינו – כהן גדול, ואנו – שני סגני כהונה, איזו אישה הוגנת לנו?!"
ר' מנחמא בשם ר' יהושע בן נחמיה אמר: …שהיו משה ואהרן הולכים תחילה ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם, והיו נדב ואביהוא אומרים: "מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הציבור?"
(ויקרא רבה כ, י)
שני ההסברים משקפים את זה שנדב ואביהוא התגאו ולכן נקטו יוזמה עצמאית בחנוכת המשכן. האחד מייחס גאוה בעקבות הייחוס המשפחתי המפואר שלהם, שעל כן ראו עצמם נעלים מעל שאר העם; ואילו לפי ההסבר השני הם זלזלו במשה דודם ובאהרון אביהם וייחלו למותם כדי לנהוג שררה על הציבור. ברור אפוא שההתנשאות הביאה לכך שאינם ראויים להיות מנהיגים ולכן מתו ביום חנוכת המשכן.
סיפור זה מעביר מסר לדורות. מי שחושב לנצל את מעמדו כדי לשלוט בזולת – יסולק ממעמדו; אדם שרואה את עצמו נעלה על פני אנשים אחרים – יוּרַד מגדולתו לחלוטין. כולנו עומדים לפני א-לוקים כבני אדם שווים, לא זהים אך שווים, לא אחידים אבל נדרשים לנהוג באחדות. המאבק נגד המעמדות, נגד הגאווה והשררה – החל כאן, ברגע שבו הופיעה השראת השכינה בישראל.
