פרשת שמיני – תשפ"ה
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת שמיני מפרטת את מיני החי המותרים באכילה, ואת סימני הזיהוי שלהם. הגמרא דורשת את הפסוק בסיום פרשתנו:
"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"
(ויקרא יא, מג').
בדגש על המילה 'וְנִטְמֵתֶם' הכתובה ללא האות א' וניתנת להיקרא גם: וְנִטַּמְתֶּם בָּם, משום ש"עבירה מטמטמת את ליבו של אדם". המזון הנבלע בגוף האדם, אחראי לחיבור המופלא בין גוף לנפש, כי מכוחו אנו מוסיפים להתקיים ולחיות. לכן הוא משפיע על הלב, והתורה מקפידה כי נאכל רק מינים מסוימים, אשר המכנה המשותף להם הוא שהם אינם טורפים ודורסים.
סימן הטהרה של בהמות אלו הוא היותם: 'מפריסי פרסה ומעלי גירה'.
עיקר המשמעות השימושית של הפרסה השסועה, היא בהיאחזות על זיזי סלעים, זו הדרך בה מתגוננים בעלי חיים אלו מפני טורפים שאינם יכולים לדלג על הסלעים כמותם. גם העלאת הגרה, מסייעת לבעלי חיים אלו, לאגור מזון בתוך קיבתם בזמן קצר, כשהם מדלגים על שלבי הלעיסה והעיכול, כדי לברוח למקום שקט ללא איום בו יוכלו לפרק בנחת את המזון. זו תכונה מובהקת הנצרכת לנרדף ולנטרף.
רעיון זה מתבאר יפה בפירוש הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, פרשן מקרא ותלמוד, והוגה דעות מרכזי) על הפסוק בפרשתנו:
"וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם"
(יא, יג')
"לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד… והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו… ונותן אכזריות בלב…"
כלומר, אכזריותם של בעלי החיים הדורסים, משפיעה על האוכלים את בשרם, משום שהמאכל שהאדם אוכל נספג בדמו והופך לחלק ממנו. למאכל בני ישראל הותרו רק בעלי חיים הניזונים מהצומח, שאופיים הוא נוח יותר, כיאה לאומה אשר סימני הזיהוי שלה הם: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים.
העם היהודי מעולם לא התנהג באכזריות. גם בהיותנו נרדפים ומוכים, חיים בעוני והשפלה, לא התפתחו בתוכנו פשע ואלימות כמקובל באזורי מצוקה ברחבי העולם. טבעו של היהודי הוא רחמן, משום שמאכלו מבוסס על בעלי חיים שאינם אכזריים. גם את תופעת 'הגניוס היהודי' אפשר לייחס להיות שכלם של יהודים מפותח ומעודן, משום שלא היטמטם באכילת נבלות וטרפות.
* * *
פרשתנו מונה ארבע בעלי חיים שאין בהם את שני סימני הטהרה: הגמל השפן והארנבת הם מעלי גרה, אך אינם מפריסי פרסה ובעל חי אחד שמפריס פרסה אך אינו מעלה גרה. זהו החזיר עליו נאמר: "בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו לומר: ראוני שאני טהור…" (ילקוט שמעוני תהילים פ). בעוד סימן העלאת הגרה, הוא פנימי ואינו ניכר לעין, סימן הטהרה הנוסף – מפריס פרסה, בולט לעין כל. החזיר מנצל את מראהו החיצוני, כדי להכריז על כשרותו בעוד הוא מסתיר את קלקולו הפנימי.
המדרש מייחס ארבעת בעלי חיים אלו, לארבעת הגלויות אליהן גלינו במרוצת הדורות – ארבע אימפריות ששלטו על העולם והתנכלו לישראל, כל אחת בדרכה:
"אֶת הַגָּמָל – זוֹ בָּבֶל, וְאֶת הַשָּׁפָן – זוֹ מָדַי, וְאֶת הָאַרְנֶבֶת – זוֹ יָוָן, וְאֶת הַחֲזִיר, זוֹ אֱדוֹם…"
(ויקרא רבה יג, ה)
נבוכדנצר מלך בבל כפה עלינו אלילות ועבודה זרה, מלך פרס ומדי – אחשוורוש עסק בפיתויי תענוגות הגוף, אנטיוכוס היווני ניסה להשכיח את התורה. את שלושתם ניצחנו ושרדנו. אך האימפריה הרומאית הכשילה אותנו במכשול הקשה מכולם: גאוה ואנוכיות פנימית, כדרכו של החזיר המקולקל מתוכו, בעוד פרסותיו מטעות את הצופה התמים בחיצוניות כשרה.
אך השקר אין לו רגליים, וסופו לקרוס ולהיעלם. גם את אדום, אנחנו עתידים לנצח. כאשר נזכה במהרה בימנו לגאולת ישראל, בה תתגלה לעין כל ההבדלה בין הטמא לטהור, וסוף האמת לנצח.
