פרשת צו – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

פרשת השבוע 'צו' ממשיכה לעסוק בהלכות הקורבנות, בעקבות הפרשה הקודמת 'ויקרא'. שתי פרשיות אלה מציגות למעשה את רוב ההלכות המתייחסות לקורבנות ומפורטות בתורה. הקורבנות שבהם עוסקת הפרשה הם אותם קורבנות שפורטו בפרשה הקודמת, אלא ששם נכתבו ההלכות הנוגעות לאדם המביא את הקורבן ואילו בפרשת השבוע כתובות ההלכות הנוגעות לכוהנים המקריבים את הקורבן במקדש.

אחד הקורבנות שבהם עוסקת פרשתינו הוא קורבן התודה – אדם שיצא ממצוקה וניצל מסכנה, כמו אדם שהיה בשבי ויצא ממנו בשלום, או אדם שהיה חולה במצב קשה והבריא, מביא למקדש קורבן שבאמצעותו הוא מביע את תודתו לאלוקים המנהיג את העולם וחילץ אותו מן הצרה.

כאשר אנו חושבים על הבעת תודה, המחשבות שלנו נודדות בדרך כלל למקרים של מצוקה קשה. ואכן, ברגעים בולטים מעין אלה אנו חווים בעוצמה את הצורך לומר תודה. צורך שבא לעיתים לידי ביטוי בתפילה, בשיר, ברצון לתת משהו תמורת תחושת ההקלה שזכינו בה.

לעיתים אף איננו מוצאים כתובת ספציפית להפנות אליה את רגשות התודה, כפי ששיר ישראלי מוכר אומר: "תודה לך עולם שהבאת אותי לכאן" – ה"עולם" איננו מביא אותנו לכאן. תודה שכזו ניתן להפנות להורינו; ניתן להפנות אותה לאלוקים; לידידים ולמורים שלמדנו מהם. אך שיבוש חינני שכזה מייצג את התופעה של הצורך האנושי העז בהבעת תודה.

צורך זה קיבל ביטוי מעניין בצירוף המקובל בשפה העברית – "אסיר תודה". אדם שחש רגשות תודה כלפי הזולת, מרגיש כאילו הוא אסור באזיקים של התודה. הדרך להשתחרר מאזיקים אלה היא להביע את התודה – בדיבור, בכתיבה או במעשה. קורבן התודה הוא ביטוי נהדר לרגשות התודה שאדם חש כלפי אלוקים שחילץ אותו מצרה.

אך למעשה, אם נתבונן בפרטים הקטנים של חיינו, נמצא היבטים חיוביים רבים כל כך שזכינו להם ונחוש בעוצמה רבה יותר את רגשות התודה. אחת הדרכים להעצים את רגשות התודה היא באמצעות הברכה על המאכלים. אדם שעוצר לרגע לפני שהוא מכניס דבר מאכל לפיו, ומברך את אלוקים על המזון, מחזק בכך את המודעות לטוב הקיים בחייו, וכך, באמצעות הבעת תודה, מוסיף אושר ושמחה לחייו.

ניתן להדגים זאת באמצעות נוסח "ברכת המזון" שאותה מברכים לאחר אכילת לחם: "ברוך אתה ה'… הזן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים". הבה נשים לב למילים. אלוקים בטובו מזין את העולם כולו, בחסד וברחמים, אך מתחבא כאן פרט נוסף – בחן!

נתאר לעצמנו שכל המאכלים שאותם אנו אוכלים היו בעלי מראה זהה. הטעמים והאיכות התזונתית של המאכלים נשארו כפי שהם, אך המראה של כל המאכלים זהה: אפור ומרובע. האם היינו מצליחים ליהנות ממאכלים שכאלה? האם אנו מעריכים את הצורה הנאה של התפוח האדמדם ושל הגזר הכתום? האם אנו שמים לב כמה חן מוסיפה לנו העובדה הטריוויאלית שצבעו וצורתו של המלפפון שונים מצבעה ומצורתה של העגבניה, ושל שניהם מצבעו ומצורתו של הפלפל? המזון שאנו אוכלים מלא חן, יופי, גיוון. אנו חיים בעולם משובב לב. הביטו על פרח הצומח בצידי הכביש, וראו כמה יופי וחן יש בו.

אנו חיים את החיים במהירות, בבהלה, רודפים אחרי הכסף וחולמים שהוא יהפוך אותנו למאושרים, ובינתיים מפסידים את היופי הנפלא שמונח לנגד עינינו בכל פינה.

ועוד לא דיברנו על יופי וחן מורכבים יותר – על התרגשות של התחלה חדשה ועל סיפוק של יום מוצלח, על פריחת האביב ועל ההדר המכובד של הגשם, על החופש ועל החוק, ועל תמימות הילדות ועל שלוות הזיקנה, על ריח טוב ועל מוסיקה נוגעת ללב. החיים הפשוטים ביותר מלאים בטוב, וכשמתבוננים בהם מתמלאים ברגשות תודה עמוקים – תודה לא-ל שהעניק לנו את כל הטוב השופע הזה!