מסירות נפש – פרשת שמות

פרשת שמות – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

ספר שמות נפתח בסיפורים על מסירות נפש שהקדימו את יציאת מצרים. החל מהמיילדות העבריות שנצטוו על ידי פרעה, המלך המצרי, להרוג את כל התינוקות הזכרים ולא ביצעו את הוראתו; עבור דרך יוכבד, מרים ובת פרעה שמסרו את נפשן על הולדת משה וגידולו, ועד משה שגדל בארמון המצרי ויצא לראות את אחיו המשועבדים ולסייע להם. זה היה הבסיס שעליו באה הגאולה – מסירות נפש למען הזולת.

בהמשך הסיפור, לאחר שהעם יצא ממצרים והגיע לשפת ים סוף, אנו פוגשים סיפור נוסף של מסירות נפש שהביא את הגאולה המיוחלת. כאשר העם נקלע למצוקה קשה, הים מלפנים והצבא המצרי מאחור ולא היה מוצא נראה לעין, היה זה נחשון בן עמינדב הראשון שקפץ למים. מעשה זה הביא את הנס של קריעת ים סוף ואיפשר לעם כולו לעבור בתוך הים שהפך ליבשה.

פתגם מפורסם אומר " יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". זה בדיוק היה מצבו של העם היוצא ממצרים. היציאה עצמה נעשתה באורח ניסי על ידי אלוקים, אך העם נדרש להוכיח שהוא מוכן להוציא מתוכו את הגלות, וזאת על ידי מעשים הירואיים של מסירות נפש שהצביעו על כך שתחת מעטה השיעבוד קיימת נפש ערנית וחיונית המוכנה לקראת הגאולה.

השיעבוד במצרים לא היה רק פיזי. הוא היה בעיקר מנטלי. העם לא האמין עוד באפשרות להיגאל. כאשר הגיע משה ובישר על הגאולה הקרובה, בני ישראל "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". אילו שיעבוד מנטלי זה היה שולט באמת על עם ישראל, הוא לא היה יכול להיגאל. רק מעשים של מסירות נפש הוכיחו שהעם מוכן לגאולה למרות העייפות והייאוש שנראו על פני השטח.

מסירות נפש נראית כתכונה השייכת למצבי קושי. חיילים המשרתים בצבא ונלחמים בקרבות גבורה, מוסרים את נפשם למען עם ישראל. אך כיצד נוגעת מסירות נפש אל האדם הנורמטיבי שחי חיי שפע ומתנהל על מי מנוחות? האם נדרש מאיתנו להגיע למצבי חירום כדי לגלות את מסירות הנפש או שמדובר בתכונה שאנו מסוגלים לממש גם בחיי היום-יום?

במבט מעמיק, מסירות נפש אינה באה לידי ביטוי רק כאשר אדם מוסר את נפשו ממש במצב של סכנת חיים. אדם מסוגל למסור את נפשו גם בחיי היום יום, כאשר אנו מוותרים על רצון, מתגברים על משיכה, עושים את מה שאין לנו חשק לעשות – אנו מוסרים את הנפש למען ערכים, למען היהדות ולמען האנושיות שלנו. כאשר אנו מתגברים על הנטייה להתעלם ממצוקת הזולת ומפנים מזמננו כדי לסייע לו – אנו מוסרים, במידה מסוימת, את הנפש עבורו. כאשר אנו מוותרים על השתתפות באירוע שאינו הולם את השקפת עולם שאנו מאמינים בו – מסרנו את הנפש למען ערכים אלה.

וכמו בפרשת השבוע, מסירות הנפש הזו היא גם מעשה חינוכי. מניין שאב משה את הכוחות לצאת ולראות במצוקתם של אחיו? מהתנהגותן של יוכבד אמו, של מרים אחותו ושל בתיה- בת פרעה שגידלה אותו בביתה. כאשר אנו מוסרים את הנפש למען הזולת, אנו מחנכים בכך את ילדינו לא להיות אגוצנטריים; כאשר אנו מוותרים למען ערכים, אנו מחנכים בכך את ילדינו לא להיות נהנתנים; כאשר אנו מוסרים את הנפש למען ערכי היהדות, אנו מחנכים בכך את ילדינו לנאמנות ולאמונה.