פרשת שמות -תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת שמות – הראשונה מסֵפר שמות – מפגישה אותנו עם בני ישראל במצרים. במרוצת הדורות מאז ירדה משפחתו של יעקב למצרים, הם פרו ורבו, הלכו והתעצמו; והמצרים פיתחו חרדה גדולה אודות שאיפותיהם הפוליטיות של המיעוט העברי הגדול. פרעה חדש מולך על ארץ מצרים, מסית את עמו כנגד עם ישראל, ומקבל לגיטימציה וסיוע לשעבד עם שלם בעבודת פרך. כך הפכו משפחתו של יעקב אבינו, מיקירי הממלכה המצרית, לאויביה המושבעים, ולעבדים המועסקים בתת-תנאים.
הגזירה הנוראית ביותר של פרעה היא הצו שהטיל על המיילדות העבריות, ועל כל העם המצרי:
כל הבן היִלוֹד – היאורה תשליכוהו, וכל הבת – תחיון.
(שמות א, כב)
פרעה ציווה על השלכה אכזרית של כל התינוקות ממין זָכָר ליאור – הוא הנילוס, ובאמצעות כך קיווה לקטוע את עתידו של העם העברי. בתוך תקופה הרת אסון זו אנו קוראים על איש ואישה משבט לוי שנישאים זה לזו. לימים נלמד כי היו אלה עמרם ויוכבד, הוריו של משה, המנהיג שעתיד להוציא את עם ישראל ממצרים וללוות אותם עד שערי הארץ המובטחת. חכמי ישראל מספרים, כי מאחורי סיפור נישואין זה, התחוללה דרמה גדולה:
עמרם, גדול הדור היה; כיון שראה שאמר פרעה הרשע: "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו", אמר: 'לשווא אנו עמלים!' עמד וגירש את אשתו; עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו בִתו: 'אבא! קשה גזירתך, יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות…' עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם…
(תלמוד בבלי סוטה יב, א)
בעקבות גזירותיו של פרעה, להרוג את הבנים הזכרים, החליט עמרם – שהיה אדם חשוב ומוערך – לגרש את יוכבד אשתו; שכן מה טעם יש בחיי נישואין בזמן שכזה, ומה טעם יש בלידת ילדים שעתידים להיקטף באכזריות. גירושין אלו הובילו לתופעה המונית של גירושין בחברה העברית.
בתו של עמרם – מרים, לא הניחה לו. היא טענה כי במעשהו זה הוא גוזר גזירה חמורה יותר משל פרעה: פרעה מצווה להרוג את הזכרים, ואילו עמרם גוזר כליה גם על הנקבות, שלעולם לא תזכינה להיוולד. התפיסה העומדת מאחורי דבריה הינה עוצמתית ביותר: מרים טענה כי גם כשאבדו כל הסיכויים, יש לשמר את התקווה. גם כשנדמה שאין עתיד לחיים, עדיין יש לבחור בחיים בכל מחיר. לכן מרים ביקשה מאביה לחזור לחיי הנישואין, ולאפשר לידת ילדים, למרות הכל. ואכן, עמרם ויוכבד שבו ונישאו מתוך חגיגה גדולה.
אנו מוצאים כי תופעה זו חזרה על עצמה במהלך השואה, כאשר זוגות יהודיים המשיכו להינשא למרות הכל, ולבחור בחיים, תחת כיבוש ובמסתור, בגטאות כמו במחנות המוות.
גישתה זו של מרים התבטאה באירוע נוסף, דרמטי לא פחות: לאחר שנישאו מחדש, לעמרם ויוכבד נולד ילד מלא חיים, אך הם נאלצו להסתיר אותו שלא יתגלה ויושלך אל היאור (הנילוס). כעבור שלושה חודשים, כאשר לא היה באפשרותם עוד להסתירו מן השכנים המצריים, יוכבד לקחה את תינוקה, הכינה לו תיבה מיוחדת, והניחה את התיבה על שפת היאור. היה זה צעד שנבע מייאוש: יוכבד חשבה שאם ישנם סיכויים כלשהם לתינוקה לשרוד את הגזירה האכזרית, היא מצויה דווקא ביאור. יוכבד הניחה את התיבה והלכה, אך מרים – אחותו של התינוק – לא עזבה אותו; היא עמדה מרחוק וצפתה במתרחש. גם כאשר היה נדמה כי הייאוש שולט בכל, וכי גורלו של התינוק לא יהיה שונה מגורלם של שאר התינוקות בני מינו, מרים לא התייאשה. היא קיוותה.
ואכן, הנס התרחש. התיבה ובה התינוק נלקחה על ידי לא פחות מאשר בִתו של פרעה מלך מצרים, שהחליטה להציל את הילד, בניגוד גמור לחוקי אביה. בת פרעה קראה לילד בשם משה, מי שלימים היה למנהיג שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים.
כאשר אנו קוראים על הבחירה בחיים שהביאה את משה לעולם, ועל התקווה שליוותה אותו במסעו חסר הסיכוי, אין זה פלא מדוע דווקא הוא היה זה שנבחר על ידי אלוקים להושיע את עם ישראל מן העבדות חסרת-התוחלת תחת האימפריה המצרית, ולהביאם למרום הגדולה של הפיכתם לעמו של אלוקים.
