הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבוע שעבר פתחנו את ספר 'שמות' עם סיפור השיעבוד של עם ישראל במצרים, ועם תיאור התפתחותו של משה רבינו מנער הגדל בארמון המלך המצרי לרועה צאן הנקרא על ידי א-לוהים להנהיג את העם ולהוציא אותו לחירות. השבוע, בפרשת 'וארא', אנו מתחילים לקרוא על התהליך של היציאה ממצרים, כשאת עיקר הנפח בסיפור תופסות 'עשר המכות' – עשר תופעות על־טבעיות שפקדו את מצרים והובילו את העם המצרי ואת פרעה מלך מצרים לשחרר את העם המשועבד.
סיפור של 'עשר המכות'
סיפור זה של 'עשר המכות' מציף שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע היו נחוצות עשר מכות? הלוא אם א-לוהים רוצה, הוא היה יכול להוציא את עם ישראל ממצרים גם ללא המכות. אנו מבינים שמטרה מרכזית במכות הייתה להעניש את המצריים ששיעבדו באכזריות את עם ישראל במשך שנים ארוכות, אך גם לשם כך מספיקה, לכאורה, מכה אחת אנושה שתרסק את הגאווה המצרית. מדוע, אם כן, נדרשו עשר מכות?
נראה כי עשר המכות הובילו תהליך פנימי בעם ישראל. העם ששהה במשך מאות שנים בתוך תרבות זרה ואלילית; העם שחווה שיעבוד מנטלי ופיזי במשך שנים ארוכות; העם שאיבד כמעט לחלוטין את התקווה היה זקוק לתהליך שיאחה שברים, ירפא צלקות ויעמיד תשתית רוחנית להיותו עם עצמאי בעל ייעוד ניצחי.
נדגים זאת באמצעות שלוש המכות הראשונות. מכות אלו נעשו על ידי אהרון, אחיו של משה, שהיה כוהן דת כבר במצרים. מולו התמודדו ה'חרטומים' – כוהני הדת המצריים, שביקשו להראות באמצעות קסמים וכישופים כי מעשיו של אהרון הנעשים בשליחות א-לוהי ישראל, אינם אלא טכניקות מאגיות מוכרות. במכה הראשונה, מכת דם, החרטומים הצליחו להפוך גם הם מים לדם; במכה השנייה, מכת צפרדע, הצליחו גם החרטומים להביא צפרדעים, אך לא הצליחו להיפטר מהם; במכה השלישית, מכת כינים, לא הצליחו החרטומים להתמודד מול אהרון, ונאלצו להודות: "אצבע א-לוהים היא" (שמות ח, טו). המאבק בין א-לוהים לאלילי מצרים הוכרע בניצחון מוחץ, לטובת א-לוהים כמובן.
הנמענים של ניצחון זה לא היו המצריים, אלא דווקא עם ישראל. בשנות הגלות הארוכות נסחף העם אחר האלילות המצרית, ולא הצליח להתנתק ממנה. כך מתאר יחזקאל הנביא, לאחר כאלף שנים מיציאת מצרים:
"כה אמר ה': …ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים… ואומר אליהם: 'איש שיקוצי עיניו השליכו! ובגילולי מצרים אל תיטמאו! אני ה' א-לוהיכם!', וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי – איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גילולי מצרים לא עזבו."
(יחזקאל כ, ה-ח)
אם אנו שואלים לשם מה בחר א-לוהים בעם ישראל והוציא אותו ממצרים, התשובה לכך כתובה באותו מקור שממנו אנו יודעים את סיפור היציאה – בתורה:
"אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – להיות לכם לא-לוהים."
(במדבר טו, מא)
ייעוד של עם ישראל
לעם ישראל נכון ייעוד רוחני שהתחיל אי אז בתקופת הברונזה ועודנו מתקיים עד ימינו. אך העם שהיה שקוע בשיעבוד מנטלי-רוחני ופיזי, היה צריך להשתחרר מן התפיסות האליליות המשחיתות, מהפיכתו של האדם לאל, מההיבריס המצרי שבא לידי ביטוי במנהגים החברתיים והדתיים שרווחו במצרים. הפירמידות המפורסמות שבמצרים, מהוות דוגמא מצוינת לעוצמתה של מצרים העתיקה ולריקבון הרוחני שפשה בה: הפירמידה הגדולה בנויה מכשלושה מיליון לבנים שכולן יוצרו באופן ידני, ולפי הערכות החוקרים נדרשו עשרת אלפים עבדים ועשרים שנה כדי לבנות אותה – כל זה בשביל קבר למלך המצרי!
החירות של עם ישראל
ראשית החירות הייתה רוחנית. העם למד להכיר באפסות כוחם של אלילי מצרים, התרגל לבוז לתפיסה שמובילה את האדם לרמיסת הזולת ולעיוותים מוסריים – ורק אז נעשה ראוי לצאת לחירות וללכת לקראת הייעוד: להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", סמל ומופת לאנושות כולה של אמונה, ערכי מוסר ואורחות חיים נעלים.