פרשת תולדות תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת תולדות, אנו פוגשים באחת מהסצנות האנושיות והעמוקות ביותר בתורה – מפגש בין שני אחים, יעקב ועשו, שמגלה עד כמה עוצמתיות יכולות להיות התשוקות הטבועות באדם.
אברהם אבינו נפטר חמש שנים לפני הזמן שנגזר לו, כדי שלא יראה את נכדו עשו פונה לדרך רעה. עשו, כך מתואר, נוהג לבלות את זמנו בציד – עיסוק שמסמל את האדם הפועל מתוך דחף, מתוך תשוקה רגעית.
באותו הזמן יעקב הצדיק, מבשל נזיד עדשים לאביו יצחק, כחלק ממנהג האבלים לאכול מאכל עגול, סמל לכך שהחיים פועלים במחזוריות. לפתע נכנס עשו בסערה אל הבית, רעב ועייף, וכשריח המאכל ממלא את החדר הוא מתפרץ ודורש:
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי על כן קרא שמו אדום"
(בראשית כ"ה, ל')
הוא גם כופל את דבריו כדי לחדד את הדחיפות, וכפי שכותב בפירוש החזקוני:
"כן דרך כל אדם לכפול דיבורו כשהוא נחפז לשאול דבר, וזה היה עיף וממהר לאכול"
עשו רואה באותו הרגע רק את עצמו. הוא לא מתחשב באבל המשפחתי או במטרה שלשמה הוכן התבשיל – מה שמעסיק אותו הוא סיפוק מיידי של הרעב. כניעתו לרעב הייתה מוחלטת. תאוות האכילה גברה עליו עד כדי כך, שהתורה מספרת כי בעבור קערת נזיד עדשים חמה הוא הסכים למכור ליעקב את זכות הבכורה — מעמד רוחני בעל משמעות לדורות. מכאן נולד הביטוי המוכר "מכירה בנזיד עדשים", המשמש עד היום לתיאור ויתור על דבר יקר ערך בתמורה לתמורה מיידית וזניחה.
כתוצאה מאותו רגע של חולשה ותשוקה, קיבל עשו את שמו — "אדום" — שם שילווה לא רק אותו, אלא גם את צאצאיו.
כבר קודם לכן מתוארת זיקתו של עשו לצבע האדום:
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער"
(בראשית כ"ה, כ"ה)
אך רק עתה, בעקבות מעשהו, הצבע האדום הופך מסימן חיצוני לסמל מהותי — ביטוי לחוסר היכולת לעמוד מול הפיתוי, להתמסרות ליצר. כך נולד השם "בני אדום", כזיכרון נצחי לרגע שבו האדם נכנע לצבע, לרגש, ולתאווה המיידית במקום לבחור ברוח ובתבונה.
רבי שמשון רפאל הירש מסביר שהמילה "הלעיטני" קשורה ל"להט" – לבלוע בלהיטות. לא רק המאכל מושך את עשו, אלא עצם צבעו – האדום. הוא מזכיר לו את דם הציד, את ריגוש המרדף. גם רבינו בחיי והכלי יקר ראו בצבע האדום סמל למזגו של עשו, הקשור לכוכב מאדים – כוכב הדם והמלחמה. בכך ביארו הם, מדוע עשו לא ביקש בפשטות לאכול מנזיד העדשים, אלא שגילה דעתו שלא היה מתאוה אליהם מצד עצמו, כי אם מצד המראה האדום שלהם, ואז נודע באמת שטבעו אדום והוא יושב תחת מזל מאדים.
חז"ל הכירו בכך שלכל אדם יש נטיות מולדות. בתלמוד בבלי נאמר:
"מי שנולד במזל מאדים – יהיה איש שופך דמים. רב אשי אמר: או רופא, או גנב ההורג נפשות, או שוחט, או מוהל"
(שבת קנ"ו ע"א)
רב אשי מלמד אותנו כי הבחירה היא ביד האדם – האם לנתב את האנרגיה שלו לטוב או לרע, האם ישתמש בכח זה למצוות, או לאיסור.
כאן טמון הלקח. המשיכה לצבע האדום – סמל של תאוה, כוח ושליטה – היא טבעית. אך השאלה האמיתית היא מי שולט במי. התרבות המודרנית מרבה לעודד כניעה לדחף – "לחיות את הרגע", "לנסות הכול" – אך התורה מלמדת אחרת: לא לדכא את היצר, אלא לכוון אותו. להפוך את האדום – סמל התאווה – ל"לבן", סמל הטהרה והאיזון.
זהו אתגרו של האדם בכל דור: לא להיכנע לדחף המיידי, אלא לנווט אותו לתכלית נעלה יותר.
