פרשת תולדות תשע"ז
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע אנו פוגשים את בניהם של יצחק ורבקה: יעקב ועשיו, זוג התאומים המפורסמים שהיו כה שונים זה מזה, דבר שהביא להתפתחותה של יריבות קשה ביניהם.
כבר מרגע לידתם הם היו שונים זה מזה:
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו: עשיו", ואילו יעקב מעיד על עצמו: "ואנוכי איש ח?ל?ק". גם תחומי עיסוקיהם התבררו כשונים לחלוטין: "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים".
(בראשית כה', כז')
אך לא רק השוני במראה ובאופי יצר את היריבות, אלא בעיקר הפסוק הבא: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". זהו סיפור על זוג תאומים שנולדו לאחר שנים רבות של ציפייה, אך ברקע שעליו הם גדלו היה קרע. האב אהב את האחד, האם אהבה את השני.
על גדולי האומה איננו מסתכלים כעל אנשים סטנדרטיים. אהבתו של יצחק לעשיו, אהבתה של רבקה ליעקב לא נבעו מרגשות פשוטים, אלא מתפיסה מעמיקה וערכית של הייעוד הגדול שהוטל על המשפחה, משפחת אברהם.
אברהם ושרה, סבם וסבתם של יעקב ועשיו, זכו להבטחה שייצא מהם עם. העם הזה, ידעו אברהם ושרה וידעו גם יצחק ורבקה, יהיה העם שעליו תוטל המשימה לשאת את דגל "ה' לעשות צדקה ומשפט" אותו הניף אברהם אבי האומה. כאשר נולדו התאומים יעקב ועשיו, היה ברור לכולם שאחד מהם יהיה הממשיך, היורש הערכי של דרך ה', זה שישא את הדגל, זה שממנו ייצא עם. והשאלה הייתה: מי מהם? מי מתאים יותר ומי ראוי יותר?
ובזה לא שררה הסכמה בין יצחק לרבקה. יצחק הבין שכדי ליצור עם יש צורך בעוצמה, ביכולת לפעול, ליצור, לכבוש ולהקים. רבקה הבינה שכדי ליצור עם יש צורך ברוח, בעומק, ביכולת להתבונן, לחלום, להאמין ולקוות. הקושי היה שאף אחד מן התאומים לא זכה בכל התכונות הללו. יצחק ראה את עשיו כמי שבידו היכולת ליצור עם; רבקה ראתה את יעקב כמי שברוחו היכולת להעניק משמעות ותוכן רוחני לעם.
לבסוף נפלה ההכרעה. יצחק עמד לברך את עשיו, אך יעקב, בשליחות רבקה אמו, פעל בערמה וקיבל את הברכות מיצחק. הברכות לא היו רק דרך להביע אהבה, אלא נבואה עתידית וקביעת הממשיך של נשיאת לפיד האש והנחלתו. והעובדה שיעקב קיבל לבסוף את הברכות, לימדה את יצחק שהוא טעה, שאלוהים איננו מעוניין בעשיו כממשיך דרך אברהם, אלא ביעקב. יצחק הפנים את המסר ובירך שוב את יעקב, הפעם מרצונו:
"ואל שדי יברך אותך… ויתן לך את ברכת אברהם."
(בראשית כח, ג-ד)
המסר היה ברור: הרוח גברה על הכוח. אלוהים איננו חפץ בעם חזק ומצליחן שהוא נטול ערכים, אלא בעם ערכי ומאמין גם אם הוא בזמן מסוים נטול עוצמה. ייתכן שהדרך תהיה קשה יותר, שהמסלול יהיה מפותל יותר, אך המטרה תושג: מיעקב ייצא עם שהאמונה תהווה את חוט השדרה שלו, ועל בסיסו יבנה דרך חיים ועוצמה פנימית.
במשך אלפי שנים ינצור העם היהודי את ערכיו של אברהם, את ברכותיו של יצחק ואת רוחו של יעקב.
