שלב אחר שלב אל הגאולה – פרשת תולדות

פרשת תולדות – תשפ"ד

הרה"ג שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת תולדות אנו קוראים על התמודדותו של יצחק אבינו, בנו של אברהם ואביו של יעקב, עם צרות העין של שכניו בארץ כנען. הסיפור מתחיל בבצורת ובעקבותיה רעב שפקד את הארץ, וכמקובל בשנות בצורת באותה התקופה, נודדים התושבים אל ארץ סמוכה, במקרה של ארץ כנען מדובר במצרים.

מצרים שיושבת על נהר הנילוס השופע, אינה זקוקה לגשמים ויבולה ניזון ממי הנילוס. לפיכך כאשר בארץ כנען יש מחסור בגשמים, היו תושביה נודדים למצרים.

כך חשב יצחק לעשות ולשם כך פנה אל היישוב הפלישתי 'גרר', ששכן על אם הדרך למצרים. בגרר הוא חווה התגלות א-לוקית שבה נאמר לו כי הירידה למצרים אינה רצויה, וכי עליו להישאר בארץ כנען. את הציווי ליוותה הבטחה כי "אהיה עימך ואברכך". ואכן, בהמשך הסיפור אנו קוראים על יצחק שזורע שדות וא-לוקים מברך אותו ביבול רב עד שהכתוב מתאר: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד".

אך בעקבות ההצלחה הופיעה קנאתם של הפלישתים, תושבי גרר. כאשר עבדיו של יצחק חופרים באר מים – ובחלק הדרומי של ארץ כנען מים הם מצרך נדיר ויקר – הפלישתים סותמים את הבאר. שוב ושוב חוזר הדבר על עצמו כאשר הפלישתים סותמים את הבארות של יצחק, או רבים וטוענים שהזכות על המים מוקנית להם, עד שיצחק מתרחק מגרר וחופר באר נוספת והפעם – בעקבות המרחק מהפלישתים – הוא מצליח גם להשתמש במימיה.

כאשר אנו קוראים סיפור זה אנו נזכרים בדמותו של אברהם, אביו של יצחק. גם אברהם היה אדם אמיד, "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". אך לעומת תגובת תושבי הארץ ליצחק, איננו מוצאים את תושבי הארץ מקנאים ומציקים לאברהם. אדרבה, הם מכבדים את אברהם ואומרים לו "נשיא א-לוקים אתה בתוכנו".

הרב שמשון רפאל הירש, רבה של הקהילה היהודית בפרנקפורט במאה ה-19 ופרשן מקרא חשוב, מציע להביט על ההבדל בין אברהם ליצחק כתחילתה של הגלות. בעוד אברהם זכה לכבוד ונערץ על שכניו, יצחק נאלץ להתמודד עם קנאת השכנים ולהעתיק את מושבו שוב ושוב מחמת ההצקות שחווה.

השלב הבא היה אצל יעקב, בנו של יצחק. יעקב נאלץ להילחם עם תושבי הארץ ולבסוף ירד למצרים ולא היה עוד אדם חופשי בארצו. לפנינו אם כן ירידה מדורגת וברורה: אברהם נערץ וזוכה לכבוד, יצחק נחשב למצליחן ומקנאים בו, ואילו יעקב אינו זוכה לכבוד אלא נזקק להילחם על זכויותיו הבסיסיות.

על פי הכלל העתיק הקובע כי "מעשה אבות – סימן לבנים", כלומר שמה שעבר על אבות האומה מסמל את מה שיעבור על העם היהודי בהיסטוריה. כך העם היהודי חווה במשך השנים ירידה דומה במעמדו. תחילה הצליח העם בארצו, ארץ ישראל, וזכה לכבוד מאומות העולם. לאחר מכן נחשב לעם מצליחן וקיבל יחס גדוש קנאה וצרות עין, ולבסוף גלה מן הארץ ודמו הפך הפקר.

ומכאן, אומר הרב הירש, שהיציאה מן הגלות תהיה בתהליך הפוך. עם ישראל שהיה עבד לאומות העולם זכה – לפחות ברבות ממדינות העולם – לחופש ולזכויות יסוד, אך נאלץ להתמודד עם הקנאה של שכניו, קנאה שהמיטה עלינו אסונות רבים. השלב הבא, צופה הרב הירש, יהיה כאשר העם היהודי יזכה לכבוד ויהיה נערץ על אומות העולם. לשלב זה נזכה כאשר נהיה ראויים לכך, עת שההתנהלות של העם היהודי, בפרט בארצו, תהיה מלאת משמעות רוחנית ומוסרית. או אז, כאשר נהיה "אור לגויים", נזכה לכבוד ולתהילת עולם.

קשה להצביע על השלב המדויק שבו ההיסטוריה אוחזת. אולם כיהודים מאמינים אנו בטוחים שלהיסטוריה יש כיוון, ואנו חיים בתוך תהליך ארוך שסופו גאולה שלמה לאנושות כולה. האתגר שניצב לפתחנו איננו לזהות היכן אנו אוחזים, אלא תמיד להיות ראויים להתקדמות אל השלב הבא.