פרשת קדושים – תשע"ו
שלוש מתנות לשלושה עניים ? פרשת קדושים
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'קדושים' אנו קוראים מצוות רבות, חלקן מסווגות בקטגוריית "בין אדם למקום", כלומר, מצוות שאינן מופנות כלפי הזולת אלא עניינן הוא בין האדם ואלוהיו, וחלקן מסווגות בקטגוריית "בין אדם לחברו", כלומר, מצוות שעניינן הוא חברתי-מוסרי. חשוב לציין, שהתורה אינה מסווגת את המצוות לשתי קטגוריות אלו, אלא להיפך, מערבת את המצוות השונות ואינה מבדילה ביניהן. זאת כדי שנפנים ונדע שאין הבדל בין סוגי המצוות, וכשם שהמצוות המוסריות מתקנות את האדם ואת החברה האנושית, כך גם המצוות ה"פולחניות". ומצד שני, המצוות המוסריות אינן "דתיות" פחות מהמצוות ה"פולחניות". בקיצור, התורה רואה את שתי הקטגוריות הללו כשוות במעמדן ובחשיבותן.
שתי מצוות מהקטגוריה החברתית-מוסרית המופיעות בפרשה הן 'פאה' ו'לקט':
"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט… לעני ולגר תעזוב אותם."
(ויקרא יט, ט-י)
התורה עוסקת בחברה חקלאית, האדם המבוסס מבחינה כלכלית הוא זה שיש לו חלקת קרקע המניבה תבואה, ואילו העשירון התחתון הוא זה שאין ברשותו קרקע, הוא עני או גר, כלומר אדם זר שהגיע מארץ אחרת ועדיין לא התבסס בארצו החדשה.
שתי מצוות אלו פונות אל האדם המבוסס שהינו בעל-הקרקע ומפנות את תשומת לבו אל אותם עניים. בתקופת הקציר, עליו להניח 'פאה', כלומר להניח בקצה שדהו שטח שצמחה בו תבואה, לא לקצור את התבואה אלא להניח לעניים ליטול את התבואה לעצמם. בנוסף, מוטלת עליו מצוות 'לקט' שפירושה הוא זה: אם במהלך הקצירה נופלים שיבולים מידו של הקוצר, עליו להניח שיבולים אלו על הארץ ולא להרימן. שיבולים אלו יישארו עבור העניים.
אל שתי מצוות אלו מצטרפת מצווה שלישית שאינה כתובה בפרשה אלא בספר דברים, היא מצוות 'שכחה': אם נשכחה אלומת שיבולים בשדה ולא נלקחה אל האסם, אין בעל-הקרקע יכול לשוב ולקחתה. אלומה זו תישאר עבור העניים.
אם נשים לב, נשארו עבור העניים חיטים בשלושה מצבים. ה'פאה' היא חיטה שעדיין לא נקצרה; ה'לקט' היא שיבולת אחת או שתיים שנקצרה אך לא נאספה לאלומה; ה'שכחה' היא אלומה שלמה שנקצרה ונאספה.
גם העניים אינם שווים במצבם הסוציאלי והנפשי. יש מי שמוכן לטרוח עבור התבואה אותה הוא מקבל, הוא יבוא אל השדה חמוש בכלי-עבודה ויפנה אל ה'פאה' שנשארה עבורו, שם הוא יקצור ויחוש לרגע כאדם מן השורה הקוצר את שדהו. יש עני שיבוא אל השדה בידיים ריקות, אך עדיין נותרה בו מוטיבציה ללקט שיבולים בודדות ולאסוף אותן לאלומות. יש לצערינו עני שאפילו את המוטיבציה איבד לחלוטין, הוא לא יקצור ולא ילקט שיבולים רק אם ימצא אלומה שנשכחה, אותה הוא ירים מן הקרקע וייטול לביתו. שלוש מצוות אלו מופנות אל העניים לפי מצבם האישי.
משלוש מצוות אלו אנו לומדים על מערכת המיסוי הסוציאלי הרצויה גם בחברה המודרנית, השונה לחלוטין מהחברה החקלאית שבה עוסקת התורה. בחברה החקלאית, לא היה צורך במערכת גבייה מאורגנת, מפני שהחלוקה בין אנשים מבוססים לעניים הייתה ברורה: למי יש קרקע ולמי אין קרקע. בחברה המודרנית נוצר צורך למסד את המיסוי ולדרג אותו לפי רמת ההכנסה, ומצד שני נוצר הצורך לדרג את מי שאמור לקבל תמיכה מרשויות הרווחה.
אך העיקרון נותר זהה: אסור לנו לשכוח את אלו שאין להם. גם בשעה שאנו קוצרים את השדה וגם בשעה שאנו מביטים על המאזן החודשי של ההכנסות, עלינו לזכור את החלשים, את האנשים שלא הצליחו להתבסס כלכלית. כאשר אדם מאמין שמה שיש לו הוא מתנה מאלוקים, הוא אינו מתקשה להעניק ממתנה זו גם לאחרים, ולשמח את האנשים שמצפים לכך.
