פרשת מטות מסעי – תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
לפני שתי שבתות קראנו בפרשת 'בלק' על ניסיונותיו של בלק מלך מואב, עם שישב מזרחית לארץ כנען (בחוף המזרחי של ים המלח), להתמודד עם האיום מצד בני ישראל באמצעים מאגיים. הוא הזמין – יחד עם זקני מדיין, עם נוסף ששכן באזור – את בלעם בן בעור, הקוסם הארמי, במטרה שיקלל את בני ישראל. בלעם נכשל במשימתו, ובמקום קללות יצאו מפיו ברכות. הכישלון היה כה משמעותי, עד שבלק גירש את בלעם בבוז ובביזיון בחזרה אל ארצו.
בסיומה של פרשת בלק קראנו על חטאי הזנות והאלילות שבני ישראל נכשלו בהם. בנות מואב ומדיין, שני העמים שבני ישראל חנו בסמוך אליהם, התקרבו למחנה ישראל ופיתו את העם לחטוא עימהן – חטא שכלל גם זנות וגם עבודת אלילים. חטא זה הסתיים בעונש כבד: 24,000 אנשים מבני ישראל מתו במגפה.
האם יש קשר בין שני הסיפורים הללו, סיפור בלק ובלעם וסיפור בנות מואב ומדיין? בשני הסיפורים הללו אנו פוגשים את שני העמים, מואב ומדיין, אך האם התקיים קשר ישיר יותר בין הסיפורים?
בפרשת השבוע 'מטות', אנו מגלים את הקשר. א-לוקים מצווה את משה רבינו: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמיך" (במדבר לא, ב). בעצם, זהו המעשה האחרון שמשה מצווה לעשות כמנהיג. מדוע יש לנקום במדיינים? את זה אנו מבינים כאשר אנו ממשיכים לקרוא ומגיעים לדבריו של משה על בנות מדיין: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל לה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'" (שם שם, טז). הנקמה במדיין הייתה בעקבות מעשיהן של בנות מדיין שהחטיאו את בני ישראל.
אך גילינו את הקשר בין סיפור בנות מדיין לסיפורם של בלק ובלעם. מתברר שמי שהביא את הרעיון להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודת אלילים, היה לא אחר מבלעם בן בעור, הקוסם שנכשל במשימתו לקלל את בני ישראל. כך מתוארת עצתו של בלעם בתלמוד:
אמר להם: א-לוקיהם של אלו שונא זימה הוא… בוא ואשיאך עצה: עַשֵׁה להם קלעים והושיב בהם זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן… ואחר כך אומרת לו: 'הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך', וצרצורי (-כד) של יין עמוני מונח אצלה… כיון ששתה בער בו [היצר]. אמר לה: 'השמיעי לי'. הוציאה יראתה מתוך חיקה ואמרה לו: 'עבוד לזה'…
(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קו)
כך נפלו בני ישראל בפח שטמן להם בלעם וחטאו בזנות עם בנות מואב ומדיין, ובעבודת אלילים שהוצעה להם יחד עם הזנות. בלעם שראה שאי אפשר לפגוע בבני ישראל באמצעות קסמים וקללות, הבין מהי הדרך שבה ניתן לפגוע בהם – החטאתם בזנות ובעבודת אלילים היא הדרך.
עיון מדוקדק בסיפור מגלה שבמזימה של החטאת בני ישראל השתתפו בנות משני העמים – מואב ומדיין. אך הציווי לנקום נאמר רק ביחס למדיין. במואב נאסר לנקום או לכבוש את ארצם. מהי הסיבה לשוני בגורלם של מדיין ומואב?
כמובן, רש"י, הפרשן הדגול של התורה, הבחין בכך והעניק לשאלה זו תשובה חדה. כך כותב רש"י:
נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים – ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לַדָבָר מחמת יראה שהיו יראים מהם… אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם.
(רש"י לבמדבר לא, ב)
רש"י מלמד אותנו כאן עיקרון חשוב. אדם שעושה מעשה שלילי, אינו נשפט רק לפי המעשה אלא גם לפי המניע. בנות מואב עשו מעשה חמור בדיוק כמו בנות מדיין, אך למואבים היה מניע. הם באמת חששו מבני ישראל. לפי מסלול המסע של מחנה ישראל, הבינו המואבים כי בני ישראל עומדים לכבוש את ארצם. הפחד גרם להם להחטיא את בני ישראל. אם כך, ולמרות שהמעשה הוא שלילי שביותר, יש מקום להבנה והכלה של החטא.
לעומת זאת, המדיינים שכנו מזרחית למואב, ולא הייתה להם סיבה לחשוש מבני ישראל. המעורבות שלהם הייתה מתוך רוע ויצר השחתה. הם ביקשו להחטיא את בני ישראל כי הם ביקשו להתערב במריבה שאינה שלהם. על כך הם ישלמו מחיר כבד.
אם אדם פועל מתוך נטייה לחרחר ריב ולעורר מחלוקת – זהו המניע הגרוע ביותר. לעומת זאת, אדם שחוטא, אפילו בחטא חמור, אם המניע שלו היה פחד וחשש, ניתן להבין ללבו ולהתחשב בו.
