המשפחה קודמת לרכוש

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

 פרשת מטות – תשפ"ב

פרשת השבוע, פרשת 'מטות', מזמנת לנו מבט חשוב על סדרי עדיפויות שונים הקיימים אצל בני אדם. את הנושא אנו פוגשים כאשר עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. הכניסה לא תהיה פשוטה, היא כרוכה במלחמה וזאת מבינים כולם היטיב. והנה, שני שבטים בעם אינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל. שבט ראובן ושבט גד, הם רואים לפניהם את השטחים הנרחבים צפונית-מזרחית לארץ ישראל, שטחים שמוצאים חן בעיניהם. לשני שבטים אלו היה "מקנה רב, עצום מאוד", ושטחים נרחבים אלו התאימו לצרכיהם הכלכליים.

נציגי שני השבטים פונים אל משה רבינו ומציעים בפניו את ההזדמנות שנקרתה בפניהם, להתיישב באותם שטחים. תגובתו של משה רבינו היא חד משמעית: הוא מגיב בחריפות ומשמיע את המשפט הידוע:

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!
(במדבר לב, ו)

כעסו של משה בא בעקבות חשדו כי שני שבטים אלו מנסים להשתמט מהמערכה העומדת בפני העם, בעקבות מניעים כלכליים בלבד. זוהי סיבה גרועה מאוד, אומר להם משה, האם בגללה ניתן לברוח מהקרב. ואכן, לאחר ששמעו שני שבטים אלו את תגובתו של משה, הם הצהירו בפניו את ההצהרה הבאה:

אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל… לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו
(שם, יח)

כשמשה רבינו שומע הצהרה מפורשת זו, הוא עורך עמם הסכם מסודר ומסכים להתיישבותם באותם שטחים התואמים את צרכיהם הכלכליים.

אולם, בהתבוננות נוספת בפרשה זו, אנו מוצאים סיבה נוספת לכעסו של משה, ולאחר מכן, לשיכוך כעסו והסכמתו להעניק להם את מבוקשם.

כאשר נציגי שני השבטים מופיעים לראשונה בפני משה, הם מציגים את מבוקשם במילים הבאות:

…ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה… אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה
(שם, ד-ה)

לאחר תגובתו הראשונית של משה, הם מציגים בפניו שוב את תכניותיהם:

גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו
(שם, טז)

ועדיין משה איננו נענה להם. אולם כאשר הם מסכמים שוב את בקשתם הניסוח הוא שונה:

טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו יהיו שם…
(שם, כו)

ואז נעתר משה לבקשתם.

מהו ההבדל בין שלושת הניסוחים השונים?

בפעם הראשונה הם הציגו את מבוקשם כדאגה למקנה הרב, לרווחה הכלכלית בלבד ("ולעבדיך מקנה"). בפעם השניה הם מוסיפים את הרצון לדאוג גם לבני משפחותיהם ("וערים לטפנו"), אך עדיין מזכירים את הצאן הרב, את הרכוש, לפני המשפחה. רק בפעם השלישית הם מציגים את סדר העדיפויות הנכון, משפחה ואחר כך הרכוש ("טפינו, נשינו, מקננו"), ורק אז מוכן משה למלא את מבוקשם.

התורה מציבה בפנינו דגמים שונים של סדרי עדיפויות. יש אדם שדאגתו, רגשותיו ומחשבותיו מופנים כלפי רכושו, אך את הצרכים של משפחתו הוא מזניח. זהו ודאי דגם שלילי ביותר, כל אחד מבין זאת. יש אדם אחר שמשקיע אנרגיות ומאמצים גם בדאגה לרווחת משפחתו, אך עדיין סדר העדיפויות שלו לקוי, ואם תעמוד בפניו השאלה האם להישאר בעבודה שעה נוספת או לבלות אותה בחיק המשפחה, הוא יעדיף לצבור הון ומעמד ויוותר על טיפול הקן המשפחתי. גם זה אינו נכון.

לעומת זאת, סדר העדיפויות הנכון הוא זה: להשקיע את מיטב כוחותינו במשפחה שהיא הדבר החשוב ביותר. האשה והילדים הם עיקר המטרה והיעוד, והם גם המקום בו אנו יכולים להשפיע ולהיטיב באופן מקסימלי. השקעה במשפחה היא תמיד השקעה טובה ואין אדם שיכול להפסיד ממנה. רק לאחר מכן, כאשר אנו יודעים כי הענקנו לבני המשפחה את כל צרכיהם הנפשיים והרגשיים, רק כאשר אנו בטוחים שההשקעה שלנו בחינוך הילדים ובאהבה ההדדית בין בני הזוג היא אכן מספיקה, רק אז אנו יכולים להתפנות לצבירת הון, לרכישת מעמד חברתי ושאר התחומים בהם אנו נהנים להשקיע ולקצור פירות.

עלינו תמיד לזכור כי החומר והפרנסה הם כלי למטרה הגדולה- משפחה וערכיות. אסור להפוך את הכלי למטרה כי אז אנו מאבדים את הסביבה הקרובה והעתיד שלנו.