האם הכתמים יקלקלו את התמונה?

פרשת מסעי תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'מסעי' היא הפרשה האחרונה בספר 'במדבר'. פרשה זו חותמת את תיאור הנדודים של בני ישראל במדבר, בדרכם ממצרים אל ארץ ישראל. החומש הבא – ספר 'דברים' – שאותו נתחיל לקרוא בשבוע הבא, רובו מורכב מנאומים של משה רבינו ערב פרידתו מן העם ומיעוטו מתאר את מעשיו של משה בימיו האחרונים. המסע הארוך שבני ישראל עשו במדבר, שהתחיל בספר 'שמות', בפרשת 'בשלח' והמשיך לאורך ספר שמות, ספר 'ויקרא' וספר 'במדבר' – מסתיים בפרשת השבוע 'מסעי' כאשר בני ישראל מגיעים אל 'ערבות מואב', וחונים בסמוך לנהר הירדן, בגבולה המזרחי של ארץ ישראל.

ואכן, תוכן הפרשה מתאים לסיום המסע. אנו קוראים בשבת זו את סיכום המסעות שעשו בני ישראל במדבר, את גבולות הארץ שאליה עתידים בני ישראל להיכנס בקרוב, את אופן חלוקת הארץ לשבטים השונים ונושאים נוספים הכרוכים בחלוקה זו. זהו סיום ברור לשנות הנדודים במדבר והכנה מעשית לקראת הכניסה אל הארץ.

סיכום זה מזמין אותנו להתבוננות על אותן ארבעים שנה שבהן נדדו בני ישראל במדבר. כאשר אנו סוקרים את סיפורי התורה על בני ישראל, התמונה שעולה לעינינו היא עם שמרבה לחטוא ולהתלונן: חטא העגל, חטא המרגלים, תלונות חוזרות ונישנות על הקושי במסע, מרד קורח במשה ואהרון ועוד ועוד. בפרק י"ד בספר במדבר אומר א-לוקים למשה:

"וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" ואכן, המשנה במסכת אבות מסכמת וקובעת: "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במדבר"
(פרק ה, משנה ד).

לעומת זאת, הנביא ירמיהו מתאר את תקופת הנדודים במדבר בתיאור אחר ומצביע על המסירות והנאמנות של בני ישראל במדבר:

כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה
(ירמיהו ב, ב)

בעקבות תיאור זה מוכיח ירמיהו את אנשי ירושלים ערב חורבן בית המקדש, וטוען כי בניגוד לאבותיהם במדבר, הם מתנהגים ככפויי טובה, שוכחים את חסדיו של א-לוקים וחוטאים כנגדו.

דבריו של ירמיהו מעוררים אותנו להבחין כי כל הסיפורים על חטאי בני ישראל במדבר מתארים עשרה חטאים בלבד בארבעים שנה. אכן, מדובר היה בחטאים חמורים שהעם נענש עליהם, אך עשרה חטאים בארבעים שנה, כארבעה עשר אלף ימים, אין בכוחם לצבוע את התקופה כולה בגוון שלילי!

כידוע, הגברים הבוגרים שיצאו ממצרים לא נכנסו אל ארץ ישראל. בעקבות חטא המרגלים שדיברו סרה על הארץ והעם שנהה אחריהם וביקש לחזור למצרים, נגזרו עליהם הנדודים הארוכים במדבר במשך ארבעים שנה שבהן מת כל הדור שיצא ממצרים. אלו שנכנסו אל הארץ היו בניהם, שהיו צעירים בעת היציאה ממצרים או שנולדו במדבר. הרב שמשון רפאל הירש (מרבני גרמניה במאה ה-19) ראה בכך שבח עבור האבות שלא נכנסו אל הארץ, והוא כותב:

אותם אבות, שקיפחו את זכותם לארץ, ידעו לחנך את בניהם במשך שלושים ושמונה שנות נדודיהם… כך נמצאו עתה כששים ריבוא גברים הראויים להמשך הנהגת ה' בארץ. עובדה זו מוכיחה שהאבות ידעו לכפר על עוונם בבניהם, ודור המדבר היה – כלשון חז"ל – "דור דעה"… נמצא שהסיכום הכללי של נדודי המדבר נותן תמונה המעוררת כבוד, למרות כל החטאים החוזרים ונשנים.
(פירוש רש"ר הירש לבמדבר פרק כו)

אותו דור שהלך במסירות ובנאמנות אחרי א-לוקים במדבר, סבל את קשיי הנדודים ולבסוף לא זכה להיכנס בעצמו אל הארץ, יכול ללמד אותנו שיעור חשוב: אל לנו לשפוט אדם – ואף לא את עצמנו – על פי מעשים בודדים שאינם ראויים. התמונה הכללית יכולה להישאר מעוררת הערכה והתפעלות, גם אם יש בה כתמים שהיינו מעדיפים להעלים.