מה רע באיסורים חדשים

ניתן היה לחשוב שנדר ושבועה הן פעולות חיוביות; אך חכמי המשנה (מסכת נדרים פרק א) מלמדים אותנו שמדובר בפעולות שאינן נעשות בדרך-כלל על ידי אנשים כשרים, ולפיכך, אדם הנודר שמקבל על עצמו: "כנדרי כשרים" ? לא החיל בכך איסור על עצמו, זאת משום שאין דרכם של כשרים לנדור!
יתרה מכך, מביא התלמוד מובאה תנאית הקובעת בלשון חריפה:

"הנודר – כאילו בנה במה; והמקיימו – כאילו מקריב עליו קורבן."
(תלמוד בבלי מסכת נדרים, דף כב)

יכולנו לחשוב שכוונת התלמוד לנדרים שליליים, כמו אדם שנדר לעשות מעשה שאינו ראוי… אך הרמב"ם מציין כי כוונת התלמוד היא דווקא לנדרים המכוונים לעשייה חיובית. כך הוא כותב:

"ואף על פי שהן (-הנדרים) עבודה לה', לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר ? אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה."
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות נדרים פרק יג)

מדובר, אם כן, באדם המתכוון לפרוש "מדברים שראוי לפרוש מהם", כלשון הרמב"ם, ומדוע הוא משווה לאדם העובר איסור חמור ובונה במה כדי להקריב עליה קורבן?
מהי 'במה'? בתקופות קדומות, לפני שבנה שלמה המלך את בית המקדש בירושלים, היה כל אדם יכול לבנות 'במה' ולהקריב עליה קורבנות. הפולחן היהודי היה אישי ואינדיבידואלי. אך כאשר נבנה בית המקדש בהר הבית בירושלים, נקבע כי לעולם לא יו־ת־ֶר עוד להקריב קורבנות בבמות פרטיות. מערכת היחסית של עם ישראל וא-לוהים היא מערכת לאומית, ואין רשות לאף אדם, יהיה מעמדו אשר יהיה, לפרוש מן הציבור ולייחד מקום נוסף כדי להקריב בו קורבנות.

עתה נוכל להבין מדוע משווה התלמוד את האדם הנודר למי שבנה במה והקריב עליה קורבן. הבונה במה מעוניין להיות שונה מן הכלל: כל העם היהודי מקריב קורבנות בבית המקדש, ואילו הוא יבנה במה ויקריב קורבנות בביתו. כך גם הנודר, הוא מעוניין להמציא דרך משלו בעבודת הא-לוהים, תוך יצירה של איסורים חדשים המיוחדים לו בלבד ומבטאים את המטען הרוחני הספציפי שהוא מעוניין בו.
לכך מתנגדת התורה. הפרישה מן הציבור איננה רצויה, אף פעם. ודאי, אין חולק על כך שאדם צריך ויכול לבטא את הייחודיות שלו ולסלול דרך המתאימה עבורו ? אך בתוך המסגרות של היהדות הלאומית הכללית. אין צורך לבנות במה או לנדור נדרים כדי לבטא את האישיות הספציפית והמיוחדת. ניתן לקיים את המצוות שכל היהודים מקיימים, ולמצוא בהן את הגוון הייחודי ואת האופן המתאים עבור כל אחד ואחת.