לטפח את אנשי הרוח

בשלהי ספר במדבר, מופיע ציווי על אופן התנחלות עם ישראל בארץ ישראל, לאחר שיכנסו אליה ויכבשו אותה. יש לצפות כי ארץ ישראל תתחלק לכל שבטי ישראל, על פי העיקרון של "לרב – תרבה נחלתו; ולמעט – תמעיט נחלתו" (במדבר כו, נד), אך לא כך היה! בפועל, שבט שלם – שבט לוי לא היה עתיד לקבל נחלה בארץ ישראל. במקום זאת, מצווים שאר השבטים להפריש ארבעים ושמונה ערים מתוך נחלתם עבור בני לוי:

וידבר ה' אל משה.. צו את בני ישראל, ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת… כל הערים אשר תתנו ללוויים – ארבעים ושמונה עיר, אתהן ואת מגרשיהן. והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל – מאת הרב תרבו, ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו – ייתן מעריו ללוויים.
(במדבר לה, ז-ח)

ציווי זה, שלא יקבלו הלוויים נחלה בארץ, שב ומקבל משנה תוקף בספר דברים:

לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו; ה' הוא נחלתו, כאשר דיבר לו.
(דברים יח, א-ב)

נוסף לערים שקיבלו הלוויים בתוך בני ישראל, הם זכו בקבלת 'מעשרות': עשירית מן היבול של כל שנה ניתן ללוויים כשכר על עבודתם בבית המקדש. לכוהנים מבין שבט לוי ישנן מתנות נוספות מבני ישראל – בסך הכול עשרים וארבע מתנות, לדוגמא: 'תרומה' מן היבול, בכורות הבקר והצאן, הפרשת 'חלה' מבצק, וכן חלקים מן הקורבנות הקרבים במשכן ובבית המקדש.

במצוות אלו התורה מתארת את אופן החיים הרצוי של הכוהנים והלוויים: ראשית, אין הם מקבלים נחלה מסודרת, קרקעות מסודרות ומקום מסויים לגור בו, ככל השבטים; אלא מפוזרים הם בערים אוטונומיות בתוך השבטים האחרים. יש לציין, כי בעולם העתיק, הקרקע הייתה מקור המחיה העיקרי באמצעות גידולי קרקע וגידול בקר וצאן. העובדה שבני שבט לוי לא קיבלו נחלה משלהם, משמעה צמצום מקור המחייה שלהם. במקום זאת קיבלו הלוויים והכוהנים מעשרות ומתנות שונות מן העם עבור מחייתם.

וכך אנו מוצאים ב'ספר החינוך' (המאה ה-13, מחבר לא ידוע), ספר המלקט את כל 613 המצוות בתורה, ונותן טעם, ביאור והרחבה לכל אחת מהן:

כדי שיהיה כל עסק השבט הזה בעבודת הא-ל ברוך הוא. ולא יצטרכו לעבוד את האדמה, ושאר השבטים נותנים להם חלק מכל אשר להם, מבלי שייגעו הם בדבר כלל.
(ספר החינוך מצווה תק"ד)

שאיפתו של א-לוקים היא כי יהיה סקטור בעם שיהיה מוקדש לא רק לעבודת הא-לוקים בבית המקדש, אך גם לרוחניות וללימוד משפטי התורה והצדק. לצורך כך על אותם אנשים למעט בהתעסקות בעבודת הקרקע והתעסקות בענייני העולם, ולהקדיש את ימיהם לרוחני ולנשגב.

אולם, אם עוסקים שבט לוי בעבודת הא-לוקים בינם לבין עצמם בלבד, הרי החמיצו את מטרתם שהיא ההשפעה על כל שדרות העם. לצורך כך ציוותה התורה כי כל שבט ושבט יפריש כמה ערים שבהן יחיו הכוהנים והלוויים. מתוך שיהיו מעורים בכל השבטים, ילמדו אותם את דרך החיים הטובה והרצויה, וישפיעו מקרבת הא-לוקים אל כל אדם באשר הוא, לקרוב ולרחוק מבחינה רוחנית.

צורך זה, כי יהיה בעם חלק שיקדיש את חייו לעבודת הא-ל, לא פג תוקפו בעידן בו אנו חיים. יכולים אנו ללמוד ממודל זה אותו מציעה התורה את הצורך לטפח מביננו אנשים של רוח שיקדישו את חייהם לא-לוקים ולרוחניות, ולתמוך בהם בדרכם זו, מתוך שאיפה ותקווה כי יצמחו מביננו אנשים דוגמת הכוהן האידאלי אותו מתאר הנביא מלאכי:

כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא.
(מלאכי ב, ז)