יושרה ציבורית ואחריות חברתית

משה, שחשד בהם שהם פוחדים לצאת למלחמת הכיבוש של ארץ ישראל, הגיב בחריפות:
“האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!”
(שם שם, ו)
לאחר שמשה הגיב לבקשתם בדברים כה קשים, הבינו בני גד ובני ראובן שעליהם להוכיח את כוונתם הטובה. הם ניגשו אל משה בהצעה: אנו נילחם במלחמה לצד שאר שבטי העם, ואפילו נשמש כחיל החלוץ, הראשונים בקו החזית, ורק לאחר שתסתיים המלחמה נשוב לשטחים הנחשקים שבעבר הירדן המזרחי.
לכך משה הסכים. לאחר שנוקה החשד שמדובר בהשתמטות שאינה מוצדקת, לא הייתה לו סיבה להתנגד לבקשתם. בדברי ההסכמה של משה, הוא הסביר להם מדוע כה חשוב היה לו שהם יילחמו יחד עם כל העם במלחמה הקרובה. דבריו אלו של משה ראויים להפוך לסיסמה מובילה עבור כל אדם, ועבור אישי ציבור בפרט. הסכמתכם להילחם, אמר משה, תניב את התוצאה הבאה:
“והייתם נקיים מה’ ומישראל.”
(שם שם, כב)
יש להבחין שמשה מדבר על שתי בעיות. הבעיה האחת היא כלפי אלוהים: השתמטות שאין לה הצדקה היא חטא דתי. הבעיה השנייה היא כלפי העם: גם אם רצונכם שלא להילחם עשוי להיות מוצדק, תתפתח כלפיכם טינה בלבות הלוחמים, ועליכם להיות ‘נקיים’ לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי חבריכם, כלפי ‘ישראל’.
חכמי ישראל למדו מהנחייה זו מספר הלכות. כך, לדוגמא, אדם שנכנס לאחת הלשכות בבית המקדש, בה היו מונחים כספים שיועדו לצרכיו השוטפים של המקדש, נאסר עליו להיכנס בבגד שיש בו כיסים או חפתים, כדי שלא יוכלו לחשוד בו שהוא נטל לכיסיו מכספי המקדש. גם גבאי צדקה העוסקים בעבודת קודש של איסוף כספים עבור עניים, נאסר עליהם לעשות זאת לבדם. עליהם לגבות את הכספים ולחלקם בנוכחות אדם נוסף, כדי למנוע חשדות של מעילה.
במקרה אחר, אנו מוצאים את חכמי ישראל משבחים את משפחת הכהנים ‘בית אבטינס’ שהייתה ממונה על הכנת הקטורת עבור בית המקדש, וכדי שלא יחשדו שהם נהנים מריחה הנעים של הקטורת, נהגו נשות המשפחה שלא להשתמש בבישום כלל.
משה רבינו, ובעקבותיו חכמי ישראל לדורותיהם, ביקשו להחדיר נורמות של יושרה ציבורית. גם כאשר אדם בטוח בצדקת מעשיו, עליו לבחון היטב כיצד מעשיו מתקבלים בחברה ומהי הפרשנות הניתנת להם.
מדוע זה חשוב? כי חברה אנושית מבוססת בראש ובראשונה על אמון הדדי. כאשר אדם מאפשר את קיומם של חשדות כלפיו, הוא מניח לחברה להיות עכורה ברגשותיה ולאבד את האמון הבסיסי שאנו כה זקוקים לו. לכן, גם אדם שיודע בוודאות שאין כל פסול בדבריו או במעשיו, צריך לצפות את תוצאות התנהלותו והשלכותיהן החברתיות.
אם הדברים הללו נכונים כלפי כל אדם, הם נכונים במידה רבה יותר כלפי קהילה, שבט ומנהיגות. התנהלות לא שקופה, התנהלות שיש בה טעם לפגם ? גם אם כשלעצמה אין בה פסול ? יש בה נזק חברתי. נזק שכזה, מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו להשתדל ככל שניתן למנוע אותו.