תפקידו של השופט היהודי

במקרים רבים לא ברור האם היה זה רצח מכוון או הריגה בשגגה, והדברים באים לידי בירור בבית-הדין:

"ושפטו העדה [= השופטים] בין המֶכ־״ה ובין גואל הדם… והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם."
(במדבר לה, כד-כה)

ובכן, תפקידם של השופטים לברר את פרטי האירוע, ובמידה ומתברר כי מדובר בהריגה שאיננה מכוונת, בית המשפט מציל את ההורג מידו של גואל הדם ומשיב אותו על עיר המקלט שבתחומיה הוא מוגן מפני הנקמה.

מצמד הביטויים "ושפטו העדה ? והצילו העדה", למדו חכמים הלכה השופכת אור על תפקידו של המשפט בישראל:

"סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש… כולם נעשים עדים, ואין העד נעשה דיין… שנאמר 'ושפטו העדה, והצילו העדה'."
(תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה דף כו)

לפנינו הלכה שעל-פניה נראית אבסורדית. השופטים עצמם ראו אדם ההורג את הזולת. לכאורה אין כאן מקום לספק, אין צורך בחקירות ודרישות: השופטים בעצמם יודעים את העובדות לאשורן. אך חכמים פוסלים את השופטים הללו מלדון במקרה זה, מפני שבמשפט הוגן אמורים להישמע שני צדדים, טיעונים לחובה ולזכות, וכאשר השופטים עצמם ראו את הרצח, אין באפשרותם לטעון לטובת הרוצח. משפט הוגן איננו יכול להתקיים כאשר השופט ניגש אל הדיון כשבידו מסקנה ברורה.

במבט עמוק יותר, מוגדר כאן תפקידו של בית המשפט היהודי כ'הצלה'. אין הכוונה שכל אדם ייצא זכאי מן הדיון; מי שעשה עוול צריך לשלם את המחיר על מעשיו. אך המגמה של השופט צריכה להיות חתירה לזיכוי של האדם שלפניו. אם השופט הוא בעצמו עד למקרה הנידון לפניו, אין ביכולתו 'להציל' את הנידון, ובכך הוא נפסל מן הדיון.

כאשר שאלו את הרב חיים סולובייצ'יק, מגדולי הרבנים ברוסיה במאה ה-19, מה תפקידו העיקרי של רב קהילה, הוא השיב במילותיו של הנביא ישעיהו: להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים. זהו תפקידו של הרב ושל השופט בישראל ? לחתור לזיכוי, להצלה של כל אדם, להחייאת רוחו של האדם המושפל והמדוכא.