מקור התקווה
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע, 'בחוקותי', פותחת בהתניה: "אם בחוקותי תלכו" יהיה לכם טוב – תזכו לרווחה כלכלית, הביטחון האישי והלאומי יגבר והרוגע ישרור, ואם לא ? אז המצב יהיה בכי רע.
מפתיע לעמוד בשנת 2016 ולהביט במבט רטרו-ספקטיבי על ההיסטוריה הלאומית שלנו, ולראות כיצד התקיימו כל התהליכים המפורטים בפרשת השבוע. היה לנו טוב והיה לנו רע; חיינו הלאומיים התנהלו בארץ ישראל ואחר כך הפכו לגלות ממושכת, גלות שברובה התאפיינה במצבי מצוקה של היחיד ושל העם.
עוד יותר מפתיע לגלות כיצד הסיפור המשיך לפי התוכנית: בניגוד לכל הסיכויים, העם היחיד בהיסטוריה ששב למולדתו לאחר כמעט אלפיים שנות גלות ? הוא עם ישראל. בתפילת "קבלת שבת" אנו שרים את פיוטו של רבי שלמה אלקבץ, ממקובלי צפת במאה ה-16, "לכה דודי", בו הוא פונה אל האומה ומבקש ממנה: "התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי". אכן, עם ישראל התנער מעפר, התנער גם מאפר, וקם על רגליו כדי ללבוש בגדי תפארת.
אך בזכות מה זה קרה? כיצד יכול היה העם היהודי להתבוסס בבוץ הגלות ולא לאבד את התקווה? הרי כולנו מבינים שבזכות אותה תקווה שפעמה בלבבות כה רבים, נשים וגברים, צעירים וזקנים, חכמים ופחות חכמים, שחיו בגלות ולא התייאשו מתקומת עם ישראל שבוא תבוא, רק בזכותה יכולנו להתנער מן העפר. בלעדי התקווה הזו, "עם ישראל" היה רלוונטי רק כנושא ללמידה בקורס לאנתרופולוגיה של העת העתיקה.
התקווה נבעה מההבטחה שהבטיח לנו אלוקים בפרשת השבוע:
"ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוהיהם."
(ויקרא כו, מד)
לא מדובר על מציאות נוחה. כלל לא. אבל יש כאן הבטחה שיוצרת אופק חדש, תקווה המבוססת על אמירה מאוד מעניינת ומורכבת. "אני לא שורף גשרים", אומר לנו אלוקים, "למרות הכל, הברית שכרתנו לא תופר לעולם". אחרי הכל, הגלגל יתהפך לטובה.
ניתן להמחיש את הדברים על ידי הבחנה בין סוגי ענישה שונים. קורה שאדם נוהג באופן בלתי חוקי והמדינה מענישה אותו. לגיטימי ביותר. אך אי אפשר להתעלם מכך שעונש שמקבלים מגוף כמו מדינה הוא עונש מנוכר שאין מאחוריו רגש חיובי כלשהו. בשונה מכך, ילד שמקבל עונש חינוכי מהוריו (אם אכן העונש הוא חינוכי ולא מזיק לילד באופן כלשהו), יכול הילד לכעוס מאוד על ההורים, אך כשיגדל הוא יבין שהענישה נעשתה מתוך אהבה ומסירות, מתוך דאגה לעתידו.
ענישה בונה היא אך ורק ענישה שנובעת מתוך אהבה. ואכן, העם היהודי שחי בגלות ולפעמים בתנאים קשים ביותר, יכול היה לסמוך על הפסוק הזה ולשאוב ממנו תקווה ונחמה ? שבתהליך היסטורי מופלא הצליחה לנער את העם מן העפר ולהשיבו לארצו ומולדתו.
