פרשת במדבר שתפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבת הקרובה נתחיל לקרוא את ספר 'במדבר' – הספר הרביעי מחמישה חומשי תורה, שבו מסופרות קורות בני ישראל בדרכם ממצרים לארץ כנען. בספרות חז"ל נקרא ספר זה "חומש הפקודים", זאת על שם המפקדים המתוארים בתחילת הספר ובסופו. כך נקרא הספר גם בלטינית (Numeri), באנגלית (Numbers) ובשפות נוספות.
הציווי לערוך את המפקד הראשון נאמר למשה במשפט הבא:
שאו את ראש כל עדת בני ישראל… מבן עשרים שנה ומעלה… תפקדו אותם
(במדבר א, ב-ג)
הפירוש המילולי של המילה "שאו" הוא "הרימו". בפשטות, כפי שכתבו פרשנים רבים, "לשאת ראש" זהו ביטוי מטאפורי המציין מפקד. אך היו שהרגישו במשמעות הנוספת הרמוזה במילה זו: להרים. הציווי לא היה רק לספור את בני ישראל אלא גם להרים אותם, לייעד מעמד מיוחד לכל אדם שנספר. הפרט איננו רק מספר אחד בתוך המניין הכללי של העם. יש לו חשיבות בפני עצמו.
עם זאת, שבט אחד לא נמנה במפקד. זהו שבט לוי – השבט שקיבל את ההנהגה הרוחנית של העם. על שבט זה נאמר למשה, שהיה בעצמו בן השבט, שעליו לפקוד אותם בנפרד:
"אך את מטה לוי לא תפקוד, ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל"
(שם שם, מט).
החריגה הלשונית בפסוק זה בולטת לכל קורא: "לא תפקוד – ואת ראשם לא תישא". לשם מה הכפילות הזו?
הרב משה סופר (שרייבר) היה מנהיג היהדות בהונגריה בראשית המאה ה-19 ונחשב לאביה הרוחני של יהדות הונגריה בעת החדשה. הוא מכונה בדרך כלל על שם ספריו הרבים "חת"ם סופר". בפירושו לספר במדבר הוא מתייחס ללשון החריגה שעליה הערנו ומסביר שלא לחינם הודגש ביחס לשבט לוי "ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל".
כאמור, "נשיאת ראש" הוא ביטוי בעל משמעות כפולה – לספור ולרומם. ההוראה שלא "לשאת את ראשם" של הלויים אינה מתייחסת למפקד בלבד, אלא גם ליחס הראוי של הלויים אל מול העם. אכן, שבט לוי הוא שבט של מורים, מנהיגים וכוהנים, אך עליהם להיזהר שלא לחוש מעל העם. מנהיגות אינה התנשאות. את שבט לוי יש למנות בנפרד, ובד בבד להזהירם שלא לייחס לעצמם מעמד נעלה. יש להם תפקיד, עול, משימה שעליהם לבצע, אך זה לא מצדיק התנשאות מעל העם.
תפקיד של הנהגה יש לא רק לשבט לוי המקראי. למעשה, רבים מאיתנו נמצאים בעמדה של הנהגה, אם כמורה, אם כהורה, אם כדמות מובילה בקהילה או בעבודה. תפיסה שטחית של תפקיד ההנהגה מבינה כי המנהיג יכול לדעת את כל התשובות ולהחזיק בידו את כל הפתרונות. מתוך תפיסה זו איננו מסוגלים לראות את הזולת, להקשיב לקולו בכנות ולייצר דינמיקה של השפעה מיטיבה. עמדה כזו יכולה לכפות, אך לכפייה יש תאריך שפג תוקפה. הילד יגדל, התלמיד יסיים את הלימודים והעובד ימצא מקום עבודה חדש – ואז, לא בטוח שמשהו מההנהגה שלנו יישאר.
אך אם נבין כי מנהיג נקרא להיות בעמדה של למידה מתמדת, לאמץ נקודות מבט של אחרים שסביבו, להעריך את יכולותיהם של האחרים ולעבוד בשותפות אמת – בתפיסה כזו ההנהגה שלנו תשפיע לטווח ארוך. מתוך גישה כזו נוכל להטמיע ערכים ולחנך חינוך עמוק ומשמעותי. גישה שמבינה שהנהגה היא תפקיד, ולא שררה, היא גישה שמביאה את התפקיד לשיאים של הצלחה.
לפני כאלפיים שנה, ביטא זאת גדול החכמים במאה הראשונה, רבי יוחנן בן זכאי, באומרו לתלמידיו שהתכוננו לתפקידי הנהגה רוחנית:
"כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"
(בבלי הוריות דף י).
