פרשת במדבר – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת במדבר פותחת את החומש הרביעי שבחמישה חומשי תורה, שמגולל את נדודי בני ישראל במדבר.
בפתחה של הפרשה מצווה אלוקים לספור את עם ישראל, למרות שכבר עבר מפקד חודשים ספורים לפני כן, אבל "מתוך חיבתם, מונה אותם שוב".
הספירה ממחישה את ייחודיותו של הפרט, שלא נכלל עם כולם כדבוקה אחד אלא נמנה בפני עצמו. כל אחד ותכונתו, כל אחד ומעלתו האישית, כל אחד והתועלת שרק הוא יכול להביא לעולם. בספרי חסידות נאמר שלכל אדם יש תפקיד שאותו רק הוא יכול למלאות בעולם הזה. זה מה שמבטא המניין.
בהמשך הפרשה מפורט מיקומו של כל שבט במדבר, וצורת הדגל שלו. הדגל וצבעיו ביטאו את ייחודיותו של השבט.
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(במדבר ב, ב)
רש"י, גדול פרשני התורה, מסביר את עניין הדגל במילים אלו:
"כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".
הדגל מבטא סדר ויציבות; כל אחד נטוע במקומו. איש אינו מקנא בשני ולא מחפש לעשות את התפקיד המוטל על זולתו. "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", נאמר בשיר השירים אודות דגלי המדבר. והפירוש הוא שאלוקים אהב את ה"דגל" של עם ישראל, את הסדר ואת היציבות, את ההכרה של כל אדם את מקומו, בלי לדקדק ולחפש בנתונים של הזולת, מעלותיו והצלחותיו.
סאת התלאות שחווה עם ישראל בנדודיו במדבר, יכולה הייתה להיות הרבה פחות גדולה ומעיקה לו היה העם כולו, מעריך את שיש לו; גאה בייחודיותו ומלא שמחה בטוב שמקיף אותו.
לכל אורך ספר במדבר אנו פוגשים את שולי העם שלא יכלו להיות ניצבים במקומם תחת דגלם, בשמחה וסיפוק. הם תמיד חיפשו את השינוי, את חציית הגבולות, את מה שיש לזולת ואין להם. את מה שיכולים היו לדמיונם לקבל, אם היו במקום אחר.
השוליים האלו גרמו לתלאות עם ישראל במדבר ולגלות הארוכה שעברה עליו עד בואו לארץ המובטחת.
לו לא היו מתעקשים על שילוח מרגלים בלי כל סיבה הגיונית, אלא מתמסרים להנהגה האלוקית בהכנעה ואמונה (פרשת שלח) ; לו לא היו מתלוננים הלוך וחזור, עד שנקברו ב"קברות התאווה" (פרשת בהעלותך), לו לא היה קורח מלא קנאה במשה ואהרן, ובדרך מחדיר ארס של קנאה ושנאה בלב רבבות מהעם; (פרשת קורח) ודוגמאות נוספות למכביר מהרפתקאות עם ישראל במדבר ששילם כה הרבה על טעויות של קבוצות ויחידים שמעולם לא היו מרוצים מהטוב שהרעיף עליהם אלוקים, ורק חיפשו את מה שיותר טוב אצל השני; את מה שהיה כאילו יותר טוב אי פעם…
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם".
(במדבר יא, ה).
מי ייתן ונלמד להעריך את עצמנו, את מה שיש לנו, את הכישורים שלנו, ונשכיל להשתמש בהם כדי לבנות עולם יפה יותר.
המסר של ספר במדבר הוא: גן העדן נמצא אצלינו, בהישג יד, לו רק נשכיל לא להרוס אותו במו ידינו.
