פרשת במדבר – תשפ"א
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
השבת נפתח בקריאת ספר 'במדבר', הספר העוסק במסעותיהם ובתלאותיהם של בני ישראל במשך ארבעים שנות שהותם במדבר בדרכם לארץ ישראל. פרשתנו – פרשת 'במדבר' – מספרת על מפקד העם שהתרחש אחר בניית המשכן, על סדר חניית השבטים מסביב למשכן – המקדש הזמני שליווה את עם ישראל עד בניית המקדש בירושלים – בזמני החנייה, ועל סדר נסיעתם בזמני המסע.
הספר פותח במשפט הבא:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני, באוהל מועד…
(במדבר א, א)
כבר בפרשת 'תרומה' שבספר שמות, בעת הציווי על בניית המשכן, הוא מוכרז כמקום המיועד להתוועדות של ה' עם משה. זו הסיבה לכינוי המשכן: "אוהל מועד", על שם התוועדות ה' עם משה.
על דגש זה בפרשתנו, שהדיבור עם משה מתרחש דווקא באוהל מועד, עמדו חכמי המדרש:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". עד שלא עמד אוהל מועד – דיבר עמו בסנה… ודיבר עמו במדין… ודיבר עמו בסיני. וכיון שעמד אוהל מועד, אמר: יפה הוא הצניעות! שנאמר: "והצנע לכת עם אלוקיך" – הרי הוא מדבר עמו באוהל מועד… אמר הקדוש ברוך הוא: כך הוא כבודי, שאהיה מדבר מלפנים, שנאמר: "ובבא משה אל אהל מועד".
(במדבר רבה א, ג)
עד שלא הוקם המשכן, מקום מיוחד בו יכול ה' להתגלות – מתואר במדרש – דיבר ה' אל משה בכל מקום בו היה שרוי משה והיה צורך בכך, אף ברשות הרבים. אולם מעת שהוקם המשכן, כבודו של ה' דורש שהדיבור עם משה ייעשה באוהל מועד, במקום מוצנע.
בסיום הפרשה, אנו מוצאים שוב צניעות במשכן: התורה מצווה, כי בכל פעם שמחנה ישראל ייסע ממקום למקום, יהיו בני קהת הלוויים אחראיים על נשיאת כלי הקודש: הארון, השולחן, המנורה והמזבח. אולם, בטרם ייגשו בני קהת אל כלי הקודש, מצווים אהרון ובניו הכוהנים לכסות את כלי הקודש – "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש, ומתו".
מהי אותה צניעות המתוארת במדרש, ומה עניינה לדיבור ה' אל משה? מדוע דווקא לאחר בניית המשכן מתעורר הצורך בצניעות? ומדוע כלי הקודש זקוקים להסתרה כה גדולה?
לעתים תכופות אנו מוצאים ביהדות צורך בהסתרה של חפצים וסמלים שיש בהם קדושה. למשל, מלבד לכוהן הגדול ביום הכיפורים, ישנו איסור גורף על הכניסה ל'קודש-הקודשים' בבית המקדש; וכן, ישנו איסור אותו אנו נוהגים עד היום שלא להגות את שמו המפורש של א-לוקים. את הסתרה זו אנו רגילים לייחס ליראת הרוממות שמביאה עימה הקדושה, כלומר: קודש-הקדשים ושמו של ה' מלאים רוממות ונשגבים כל כך, עד שאנו מוכרחים להתרחק מהם ולהסתיר אותם. אולם מתוך עיון בדברי המדרש, נחשפת סיבה שונה לחלוטין להסתרה זו, והיא: האינטימיות הקיימת בקדושה.
המשכן, בו נוכחותו של א-לוקים בעולם מתבטאת; והדיבור של ה' עם משה – יותר משהם מבטאים קדושה, הם מבטאים אינטימיות, תקשורת וחיבור ישירים שלנו עם הבורא. גם בימינו, בתי הכנסת להם אנו מייחסים קדושה, הם מקומות להתקשרות אינטימית עם א-לוקים. אינטימיות זו, דורשת צניעות. ממש כשם שאנו מוצאים בעולם הזוגי: ככל שמידת האינטימיות והקירבה בין בני הזוג גוברת, כך גודלת גם מידת ההצנעה. וככל שהקשר בין בני הזוג קרוב ומיוחד יותר, כך ימצאו את עצמם משתפים בו פחות ופחות את הסובבים. את איברינו המוצנעים נוהגים אנו להסתיר לא מפאת כיעורם, אלא דווקא מפני שהם מסמלים קירבה, קירבה כה גדולה עד שיש להצניע אותה. הקירבה והצניעות הולכים יד ביד, שכן הצניעות היא זו שמאפשרת אינטימיות: אם אנו חולקים את אותה החוויה במרחב משותף שבו אנשים נוספים, היא איננה אינטימית. רק ברשות היחיד מתאפשרת קירבה אמיתית.
אף כך, קודם שנבנה המשכן, לא היה הקשר בין א-לוקים לעמו מיוחד כל כך. לכן ה' דיבר עם משה גם ברשות הרבים. אולם מעת שנבנה משכן מיוחד לקשר בין א-לוקים לעמו, הפך הקשר לאינטימי יותר, ומעתה אין א-לוקים מדבר עם משה אלא באוהל מועד.
את הצורך בצניעות בתקשורת שבין א-לוקים למשה למדו חכמי המדרש מן הנאמר בספר מיכה: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע-לכת עם אלקיך". לאור קריאת החכמים בפסוק זה, נדרש מן האדם לעשות משפט וחסד, ולחוש קשר כה אינטימי לא-לוקיו, המחייב הצנע-לכת.