סיימנו את ספר 'ויקרא' , הספר השלישי שבחמשת חומשי תורה, הכולל בתוכו את הלכות המקדש והכהונה, ועתה אנו ניגשים לספר 'במדבר' ? הספר המתאר את ארבעים השנים בהן נדדו בני ישראל במדבר, בדרכם ממצרים לארץ המובטחת, ארץ כנען, שתיקרא בעתיד "ארץ ישראל".
על פי המתואר בספר במדבר, העם לא היה אמור לנדוד במדבר ארבעים שנה. בשנה אחת הוא היה אמור לעשות דרך לא-ארוכה זו, ולהיכנס לארץ ישראל. אך העם לא היה מוכן לכך. טענות, רטינות ותלונות, חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, גרמו לכך שהעם סירב להיכנס לארץ. זהו הסיפור הידוע בכינויו "חטא המרגלים". בעקבות כך נדרש העם לעבור תהליך ארוך של ארבעים שנה, שבמהלכן מתו כל האנשים הבוגרים שזכרו את שנות השעבוד במצרים. הדור הנכנס לארץ היה צריך להיות דור חדש, דור שלא סבל ממשקעי העבדות, דור עם אומץ ועם חזון.
בארבעים השנים הללו, היה עם ישראל במדבר. מדוע דווקא במדבר? מה יש שם? במדבר אין כלום. שממה. ודווקא השממה הזו התאימה והביאה להצלחת התהליך של עיצוב העם ? מעבדים לבני חורין, מאנשים נטולי תקווה לאנשים יוזמים ופעלים מתוך חזון.
שממת המדבר היא מקום מתאים לכך, מפני ששם אין לאף אדם נכסים, אין מעמדות חברתיים מובנים, אין לאף אחד סיבה לחשוב שהאוהל שלו טוב יותר מהאוהל של השכן. אפילו מזון ראוי לשמו לא היה להם, והם ניזונו מ'מן' ? מזון שמימי שהגיע בכל בוקר.
נדרש כאן תהליך מורכב. היציאה מן העבדות אינה אירוע חד פעמי. לא מספיק להטביע את המצרים בים, אלא יש לחנך וללמד את העם כיצד הוא יכול להתנהל מתוך חירות מוסרית. יש צורך להבטיח שהמשועבדים של האתמול לא יהפכו למשעבדים של המחר.
לאחר ארבעים שנה, נכנס העם לארץ ישראל, חילק את האדמות והקים מדינה עצמאית, אך לא נטש את המדבר לחלוטין. שתי תזכורות נותרו מהמדבר, שני "איים" של מדבר הוקמו בכוונה תחילה, כדי שהעם לא יסטה מן הדרך אותה התוותה התורה.
התזכורת הראשונה התבטאה בכך שלא כל שבטי ישראל קיבלו נחלה בארץ. שבט אחד, ודווקא המיוחס שבשבטים, הלא הוא שבט לוי, לא זכה לנחלה בארץ. לא הייתה לו אדמה אותה עיבד וטיפח. תפקידו של שבט לוי היה להנחיל את ערכי התורה לעם כולו. בני השבט היו נודדים בין הכפרים והעיירות ומלמדים תורה להמונים. הם, כביכול, נשארו במדבר.
התזכורת השנייה מעניינת אף יותר. שטח אחד, עיר אחת בארץ ישראל, לא ניתנה לאף אחד מן השבטים: ירושלים. המקום המקודש בו נבנה המרכז הרוחני של העם ? בית המקדש, לא היה בבעלותו של אף אחד מן השבטים. גם הוא, כביכול, נשאר מדבר.
כי דווקא בעלי התפקידים הרוחניים ודווקא המקום המקודש, צריכים להישאר נטולי סממנים של מגזריות ושבטיות. התורה ועבודת האל אינם שייכים לחוג מסוים. הם נייטרליים במובן הזה שכל אחד וכל אחת מוזמנים להתעלות ולהתקדם. בכמה ביטויים חדים אנו מוצאים את חכמי התלמוד כשהם מבטלים את ערכם של המעמדות החברתיים, ומייחסים חשיבות דווקא לאלו שעשו עבודה עצמית ורכשו בעמל ערכים ומידות טובות.
אכן, מדינה עצמאית היא דבר גדול, היא המקום בו מתאפשר לעם לנהל את חייו ולמלא את תפקידו. אך אסור להתעלם מהסיכונים. יש לכולנו צורך גם בתפיסה "מדברית", כדי לתת הזדמנות שווה לכל אדם וערך אינסופי לכל מאמץ והתקדמות אנושית.
