הקריאה הנצחית של האמונה היהודית

פרשת ואתחנן תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'ואתחנן' אנו קוראים את סיום נאומו הראשון של משה רבינו לקראת פרידתו מן העם, בשנת הארבעים לשהותם במדבר. לאחר מכן פותח משה בנאום נוסף המכונה 'נאום המצוות'. הנושא הראשון שמשה מזכיר בנאום ארוך זה, הוא 'מעמד הר סיני'. משה מתאר בהרחבה ובצבעים עזים את החוויה המפעימה והמשתקת של ההתגלות הא-לוקית וחוזר אגב כך על 'עשרת הדיברות' שנאמרו באותה התגלות.

בהמשך אומר משה – כחלק מנאום המצוות – את הטקסט המקראי המפורסם ביותר:

 "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד".

משפט זה הפך לקריאה נצחית של העם היהודי לאורך הדורות. הוא נאמר כאשר אב מכניס את בנו לברית מילה, וכאשר אנו עומדים ברגע הגדול של נעילת יום הכיפורים. הוא נאמר על ידי יהודים רגע לפני שמסרו נפשם על קידוש השם, ורק לאחרונה – הוא שימש לזיהוי כוחות צה"ל שבאו לחלץ יהודים שהתחבאו מפני מחבלי החמאס ביישובי עוטף עזה, ביום שמחת תורה, (7.10.23)

מה יש במשפט הזה שהפך אותו לקריאה המבטאת את אמונת ישראל ומייצגת את קיומו הנצחי של העם?
מהי, בעצם, המשמעות המילולית של המילים הללו?

מזה אלפי שנים, כתבו פרשנים והוגים על "שמע ישראל". כבר במשנה, החיבור התנאי הקדום, הגדירו חכמים את "שמע ישראל" כטקסט שמשמעותו היא "קבלת עול מלכות שמים". חכמי הדורות הוסיפו ודייקו הבחנות. הבה ננסה לתרום את חלקנו לאורם של גדולי הדורות.

"שמע ישראל" – במקור זוהי קריאה של משה רבינו לעם ישראל העומד לפניו ומאזין לנאומו. אכן, אין הכוונה לשמיעה במובן הפשוט, אלא כפי שהגדירו זאת חכמים: "שמיעת הלב", האזנה פנימית בקשב מלא, שמיעה שיש בה הפנמת תוכן עמוקה. שלמה המלך ביקש מא-לוקים:

"ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבחין בין טוב לרע"
(מלכים א', ג, ט).

לשמיעה מסוג זה כיוון משה וגם אנו, כאשר אנו אומרים "שמע ישראל", אנו פונים על עצמנו ואל עם ישראל כולו: "שמע"!

ה' – שם הוי"ה – הוא "שם העצם" של א-לוקים. בשונה משמות אחרים שיכולים לשמש גם לעבודת אלילים ואפילו לבני אדם (השם "א-לוקים", לדוגמה, משמש גם בצירוף "אלוהים אחרים", כלומר אלילים; וגם ככינוי לשופטים); שם הוי"ה אינו משמש בכל משמעות אחרת מלבד שם העצם של א-לוהים. כאשר אנו אומרים "ה' א-לוקינו", אנו אומרים צירוף מילולי שמשמעו שלה', שם הוי"ה, יש תפקיד שהוא "א-לוקינו". אך מהי הכוונה בזה?

מאמירת אגב של פרשן התורה המפורסם, רש"י, אנו לומדים כי ההתחייבות של א-לוקים לאברהם אבינו "להיות לך לא-לוקים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז), מוגדרת כ"ברית של אהבה". כאשר אנו אומרים שה' הוא "א-לוקינו" אנו מביעים את ביטחוננו באהבתו של ה' לעם ישראל, בהגנה הנצחית שהוא מעניק לעם ובהשגחת ה'.

ובהמשך המשפט אנו מוסיפים: "ה' אחד". אחדות זו היא גם במובן הפילוסופי: א-לוקים איננו מורכב, הוא אחדותי באופן שאיננו מסוגלים לתפוס. אך היא גם במובן של היחידנות. הוא הא-לוקים היחיד, ואין עוד מלבדו; וכפי שאמר דוד המלך בתפילתו:

"כי אין כמוך ואין א-לוקים זולתך"
(שמואל ב' ז, כב).

אם כן, משמעותו – או לפחות אחת המשמעויות – של המשפט "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד", היא זו: הקשב והפנם ישראל! ה' הוא האוהב אותנו ומשגיח עלינו, ואין מי שיכול להתחרות איתו, להפריע לו או למנוע ממנו לעשות זאת.

זוהי אמירה של אמונה עזה וביטחון מלא בהשגחת ה'. אמירה שנעשתה למשפט האמונה היהודי. מתוך הצהרת אמונה זו צומח ההמשך: "ואהבת את ה' א-לוקיך – בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך". האמונה מולידה את האהבה ואת המסירות.