חיי החכמה

בסופו של ספר במדבר קראנו על הציווי להקדיש שש ערי מקלט בארץ ישראל, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. עתה אנו קוראים על הקדשתן של שלוש הערים בעבר הירדן המזרחי. את שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המערבי לא הקדיש משה, שמת קודם חציית נהר הירדן ממזרח למערב, אלא יהושע בן נון, ממשיכו בהנהגת העם.

מהי 'עיר מקלט'? זוהי עיר שנועדה להגן על אדם שרצח בשגגה, וכנהוג בעולם העתיק ? ובחברות מסוימות עד ימינו ? הוא חשוף לנקמה מצד משפחתו של הנרצח. אדם זה לא התכוון חלילה לרצוח את הזולת, כך שאם יעמוד למשפט בפני מערכת המשפט הרשמית, ייצא זכאי בדינו. עונש המוות המיועד לרוצחים, מוגבל לפושע שרצח במכוון, ולא למי שנהג ברשלנות והרג אדם בשגגה. אך גם לאחר שייצא זכאי בעומדו לפני השופט, עדיין מרחפת סכנה על חייו מצד בני משפחת הנרצח. בעיר המקלט יהיה אדם זה מוגן מסכנה זו.

זוהי מטרה אחת של ערי המקלט. המטרה השנייה היא ענישה. אדם זה שרצח בשגגה, אמנם לא ייענש בעונש מוות הראוי לרוצחים במכוון, אך גם רשלנות היא עילה לענישה. העונש אותו בחרה התורה במקרה כזה הוא: גלות. על הרוצח לשהות בתחומי עיר המקלט במשך תקופה מסוימת, ובכך הוא נענש בגלות ועקירה מביתו ומסביבתו הטבעית.

בתלמוד אנו מוצאים הלכה מעניינת הנוגעת לפרטי עונש זה: גלות לעיר מקלט. הלכה זו קובעת כי "תלמיד שגלה ? מֶג?ל?ים את רבו עימו" (תלמוד בבלי, מסכת מכות דף י). אדם שרצח בשגגה, והוא רגיל ללמוד תורה מפי רב מסוים, הרב גולה יחד עם התלמיד לעיר המקלט. מדוע? מניין למדו הלכה זו? מבאר התלמוד: שנאמר על הגולה לעיר המקלט "וחי" ? עֶש?ֵה לו דבר שיעניק לו חיים.

הרמב"ם, שהיה מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות, קבע הלכה זו בספרו "משנה תורה", והוסיף לה נימוק שנראה כי נחצב מעומק הוויתו של חכם זה: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה, ללא תלמוד ? כמיתה הם חשובים" (הלכות רוצח פרק ז). במילים אחרות: אם נותיר אדם זה ללא רב שילמד אותו תורה, הרי שהטלנו עליו עונש חמור בהרבה מזה המגיע לו, עונש השקול למוות.

במשפט חותך זה מייצג הרמב"ם נאמנה את השקפת העולם היהודית הרואה בלימוד התורה את פסגת השאיפה האנושית. המושג 'פילוסופיה' שמשמעו המקורי בשפה היוונית הוא 'אהבת חכמה', מקבל גוון חיוור ליד יחס היהדות אל חכמת התורה. כאלף שנים לפני סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית, שהיה מוכן להקריב את חייו למען החכמה אותה הפיץ ובה האמין ? יישמה היהדות תפיסה זו באופן מעשי, בקביעת חוק המבוסס על ההכרה כי המונע מאדם כלשהו להשיג את חכמת התורה, הטיל עליו בזה עונש השקול כמוות.