אך כאן אנו, הקוראים, מופתעים. ‘עשרת הדברות’ שנאמרו בהר סיני, נכתבו בספר שמות בתיאור המעמד, ונכתבו שוב בפרשתינו כפי שנאמרו מפי משה. למרבה הפלא, ‘עשרת הדברות’ אינן זהות. ישנם שינויים בין הכתוב בספר שמות ובין הכתוב בספר דברים. רוב השינויים הם מזעריים, אך שינוי אחד הוא רב משמעות, ועליו אנו מבקשים לעמוד ולהתבונן בו.
ב’עשרת הדברות’ שבספר שמות נכתבה מצוות השבת עם נימוק ברור:
“ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך; ויום השביעי שבת לה’ אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה ? אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך; כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן בירך ה’ את יום השבת ויקדשהו.”
(שמות כ, ט-יא)
ב’עשרת הדברות’ שבספר דברים נכתבה שוב מצוות השבת ? אך עם נימוק שונה:
“ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך; ויום השביעי שבת לה’ אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה ? אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, ושורך וחמורך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך ? למען ינוח עבדך ואמתך כמוך; וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה’ אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוייה, על כן ציווך ה’ אלוהיך לעשות את יום השבת.”
(דברים ה, יג-טו)
לכאורה, שני נימוקים שונים. הראשון ? מפני שעלינו לזכור שאלוהים ברא את העולם; והשני ? כדי שהעבדים ינוחו בשבת, כפי שאלוהים הוציא אותנו מן העבדות במצרים.
כיצד ניתן להסביר שינוי זה? וכי משה לא ידע שנוכל לדפדף לספר שמות ולגלות את הנוסח ה”מקורי” של עשרת הדברות? פרשני המקרא עסקו רבות בשאלה זו, ואנו נלך בעקבותיהם ונברר את היחס שבין שני הנימוקים.
הנימוק המופיע בספר שמות, הוא נימוק אמוני: עלינו לזכור כי אלוהים לבדו ברא את היקום כולו, ולשם כך אנו מצווים לשבות ממלאכה בשבת, ולהפנים את האמונה כי המציאות שבה אנו מתקיימים איננה מקרית, אלא מכוונת ומושגחת. בריאת העולם איננה עובדה היסטורית בלבד, אלא תודעה שאדם חי בתוכה, המלמדת את האדם כי קיומו איננו תאונה חסרת משמעות. האדם ? והעולם כולו ? קיימים מתוך כוונה ולמען מטרה. האמונה בבריאת העולם הופכת את החיים האפרוריים ? לשליחות נשגבת.
אך מהי שליחות זו? לאיזה אופן חיים מכוונת אותנו האמונה בבריאת העולם? על כך אנו קוראים בספר דברים ? ודווקא בנאום שנאמר רגע לפני הכניסה לארץ והקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. השליחות של האדם היא להפנים שכל עוצמתו ניתנה לו בחסד אלוהי, ולכן הוא נדרש להמשיך לפעול בכללים אלו, ולאפשר לשכבות החלשות שבחברה להתקיים בכבוד.
בעולם שבו נהגה עבדות, עבדים היו במדרגה הנמוכה ביותר בחברה, נטולי זכויות בסיסיות וחסרי ערך בעיני בני-החורין. למעשה, עבדים נחשבו כמכשיר שכל מטרתו לספק את רצון אדוניו. כנגד תפיסה זו מגיעה האמונה וזועקת את זעקת כבוד האדם באשר הוא: אין אדם נטול זכויות; אין מי שאינו זכאי למנוחה, ולמעט חירות. האמונה בבריאת העולם ? הכתובה בספר שמות ? מכוונת את האדם ותובעת ממנו לאפשר קיום של כבוד לכל אדם אחר, וגם לבעלי החיים, כפי שהדבר מתבטא בספר דברים.
האמונה היהודית איננה עניין המסור ללב בלבד; היא תובעת מן האדם חיים מרוממים, ערכיים, חיים של הטבה לזולת, חיים שיש בהם כבוד לכל אדם באשר הוא.
