שובה של התקווה

פרשת ואתחנן תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת השבוע 'ואתחנן' נקראת בכל שנה לאחר צום תשעה באב, על פי מחזור הקריאה בתורה הנהוג בעם ישראל מזה שנים רבות. דבר זה איננו מקרי אלא עקרוני. כך כותב הרמב"ם בספרו ההלכתי 'משנה תורה':

"והמנהג הפשוט שיהיו קוראים… 'ואתחנן' אחר תשעה באב"
(הלכות תפילה פרק יג).

הרמב"ם אינו כותב נימוק למנהג זה, ובמשך הדורות, הוגים ופרשנים בקשו לעמוד על הקשר שבין פרשת 'ואתחנן' לתשעה באב.

ההבנה היסודית בעניין זה קשורה לתפיסה המעוגנת בדברי חז"ל, שהימים שלאחר תשעה באב הם ימי נחמה.
לאחר תקופת 'בין המצרים', שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם היינו עסוקים באבלות על חורבן המקדש; אנו עוברים לימי נחמה – ימים שבהם אנו עוסקים בנחמה על החורבן, בהפחת תקווה לגאולה, לתיקון ולבניין. פרשת 'ואתחנן' קשורה אפוא לתקווה זו ולכן היא נקראת מייד לאחר תשעה באב.

הבה נתבונן בהסבר אותו העניק הרב יצחק הוטנר (1906­-1980), ראש ישיבה והוגה מעמיק שחי בארצות הברית ובישראל. הרב הוטנר הצביע על 'עשרת הדברות' הכתובים בפרשה זו וטען כי יש בהם הסבר להצמדת הפרשה לתשעה באב.

כפי שוודאי זכור לכולנו, לאחר 'מעמד הר סיני' עלה משה רבינו להר סיני ושהה בו ארבעים יום ולילה, שבסופם ירד מן ההר כשבידו לוחות הברית שעליהם כתובים עשרת הדברות שנאמרו במעמד הר סיני.
בספר שמות מתואר שכאשר ירד משה מן ההר והתקרב למחנה בני ישראל, הגיעו לאוזניו קולות מן המחנה. הוא קרב אל המחנה וגילה כי בהיעדרו עשו בני ישראל את העגל, כשהם חשו אבודים בעקבות היעלמותו של משה יצרו עגל והתייחסו אליו כאל, רקדו סביבו וקראו לפניו "אלה אלוהיך ישראל". תגובתו המיידית של משה למראה העגל הייתה קיצונית: "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם" (שמות לב, יט).

שבירת הלוחות הייתה צעד קיצוני, שכן הלוחות ניתנו למשה על ידי א-לוקים.
האם רשאי אדם, גדול ככל שיהיה, לשבור את הלוחות שא-לוקים העניק לעם ישראל? חז"ל מספרים שא-לוקים הודה למשה על מעשה זה ואמר לו "יישר כוחך ששיברת". אך גם לדבריהם, לא א-לוקים הורה למשה לשבור את הלוחות. הייתה זו החלטה עצמאית – וצודקת – של משה, שהבין שאין טעם לתת את הלוחות לעם ישראל השקוע בעבודת אלילים גסה.

אך בכך לא הסתיים סיפורם של הלוחות. לאחר מכן משה התחנן לפני א-לוקים שיסלח לעם ישראל על חטא העגל, ובעקבות תפילתו ניתנו לעם ישראל לוחות נוספים, חילופיים. הלוחות הראשונים נשברו והלוחות השניים נותרו ונשתמרו במקדש.

האם היה הבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים? כאשר אנו קוראים את עשרת הדברות הכתובים בספר שמות ומשווים אותם לעשרת הדברות הכתובים בפרשת 'ואתחנן', אנו מגלים הבדלים קלים בין הנוסחים של הדברות. על פי פרשנות מקובלת בתלמוד הבבלי (מסכת בבא קמא דף נה), הבדלים אלו מייצגים את השוני שבין הלוחות הראשונים שנשברו ללוחות השניים שנשתמרו.

נמצא אפוא שבפרשת 'ואתחנן' אנו קוראים את הטקסט שעל הלוחות השניים. הלוחות השניים הם ביטוי ליכולת התיקון. לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, נראה היה שאבדו הסיכויים של עם ישראל לזכות לקבלת הלוחות הא-לוקיים, אך לאחר תפילתו של משה ניתנו הלוחות השניים וביטאו את הסליחה שהעניק א-לוקים לישראל ואת התיקון של עם ישראל.

הלוחות השניים הם ביטוי לאפשרות התיקון, גם של המצב הגרוע ביותר. כפי שחטא העגל תוקן והקשר בין א-לוהים לעם ישראל חזר באמצעות הלוחות השניים, כך אנו מאמינים שעוד תבוא גאולה שלמה וישוב הקשר הגלוי והקרוב בין א-לוקים לעם ישראל, קשר שיתבטא מצידנו – בהליכה בדרכיו של א-לוקים, ומצידו של א-לוקים – בהענקת הצלחה רוחנית וחומרית לעם ישראל, כפי שנאמר לפני 'מעמד הר סיני': "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים".