מעצור מוסרי לחוויה הדתית
הרב שמואל רבינוביץ ? רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
הפרשה החותמת את ספר 'ויקרא' היא פרשת 'בחוקותי'. ספר ויקרא הוא, כידוע, 'תורת כוהנים', כלומר הספר שבו נכתבו הלכות הכוהנים ועבודתם במקדש, כשהקרבת הקרבנות עומדת במרכז נושאי הספר. בחיתומה של הפרשה, שהוא חיתומו של ספר ויקרא, מופיעה רשימת הלכות 'ערכין': אדם הנודר למקדש את ערכו שלו עצמו, או את ערכו של אדם אחר, עליו לשלם סכום מסוים בכל מקרה כזה, הנקבע על פי קריטריונים שונים.
מיקומן של הלכות 'ערכין' בחתימתו של ספר ויקרא, הביא את חכמי המדרש לראות בהלכות אלו רמז עבה לנושא כאוב וחמור, אשר נהג בקרב עובדי האלילים בעת העתיקה: הקרבת קרבנות אדם. יחסה של התורה כלפי רעיון זה נכתב באופן מפורש, והוא יחס שולל לחלוטין תוך הבעת תיעוב וסלידה מעצם הרעיון.
מיקומן של הלכות 'ערכין' בחתימתו של ספר ויקרא, הביא את חכמי המדרש לראות בהלכות אלו רמז עבה לנושא כאוב וחמור, אשר נהג בקרב עובדי האלילים בעת העתיקה: הקרבת קרבנות אדם. יחסה של התורה כלפי רעיון זה נכתב באופן מפורש, והוא יחס שולל לחלוטין תוך הבעת תיעוב וסלידה מעצם הרעיון.
בספר 'דברים' נואם משה רבינו לעם העומד להיכנס לארץ ישראל ומתרה בהם:
"כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם… הישמר לך… פן תדרוש לאלוהיהם לאמור: 'איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ? ואעשה כן גם אני'. לא תעשה כן לה' אלוהיך! כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם; כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם!"
(דברים יב, כט-לא)
היחס של אלוהים לרעיון המופרך של קרבן אדם הוא חד וברור: תועבה ושנאה. זהו דבר שאין להעלותו על הדעת. אך אנו מעוניינים לברר: כיצד מגיע אדם לרעיון מוזר ונורא כזה, שעליו להקריב לא-ל קרבן אדם? כיצד מסוגל אדם לחשוב, ולו לרגע, כי נדרש ממנו לשרוף את בנו באש?
הפילוסוף הגרמני-יהודי גיאורג זימל (1858-1918) ערך בספרו 'סוציולוגיה של הדת' הבחנה חשובה בין "דת" ל"דתיו־ת": דת היא מערכת ממוסדת של חוקים ונורמות שעל פיהן נוהגת קהילת בני אדם; דתיו־ת היא חוויה רליגיוזית של השתוקקות אל הנשגב, אל ה'מֵעֵב״ר', רגש של כמיהה לדבר שנמצא מחוץ לתחום התופעות השכיחות. חוויה דתית זו היא הבסיס הנפשי לקיום מצוות הדת. הציפייה של התורה היא שאדם יקיים את המצוות מתוך כמיהה ורצון עז לנהל מערכת יחסים עם אלוהים.
אך חוויה דתית זו אינה נטולת סיכון. יש בה יכולת להפוך לכוח פראי, מתפרץ, המעוות את החשיבה ואת השיפוט המוסרי. איננו צריכים לחפש לכך דוגמאות מן העבר הרחוק. גם במאה ה-21 קיימים אנשים השוחטים חפים מפשע בשם הא-ל. רוע צרוף זה מבוסס על חוויה דתית נטולת רסן, שאיננה מוגבלת על ידי מערכת חוקים קבועים שמקורם אלוהי.
כדי שחוויה דתית כזו לא תביא את האדם לידי עיוותים מחשבתיים ומוסריים, חוזרת התורה ומדגישה שוב ושוב את יסודות המוסר והצדק. כך, לאחר המאורע המפעים של 'מעמד הר סיני', כאשר העם כולו חווה התגלות אלוהית, אנו מוצאים קובץ הלכתי העוסק בהסדרת היחסים שבין אדם לחבירו; כך, בצמוד למקדש בירושלים פעל בית-הדין הגדול. החוויה הדתית הנשגבת ביותר, אסור לה שתהיה מנותקת מן המצוות והחוקים המביאים אותה לידי מימוש, ויחד עם זאת מגבילים אותה ועוצרים את התפשטותה אל מעשים אנטי מוסריים.
בסיומו של ספר ויקרא העוסק בהלכות הקרבנות, מציבה התורה תמרור אזהרה: פרשת 'ערכין'. במידה והחוויה הדתית מביאה את האדם אל הרצון הקיצוני להקריב לאלוהים את היקר לו מכל ? חלילה לו מלעשות מעשה נורא שכזה. תמורת זאת הוא יכול לתרום סכום כסף למקדש, סכום שיבטא את חוויתו הדתית, אך ישמור על עקרונות המוסר בהם דוגלת היהדות ועליהם היא שומרת מכל וכל.
"כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם… הישמר לך… פן תדרוש לאלוהיהם לאמור: 'איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ? ואעשה כן גם אני'. לא תעשה כן לה' אלוהיך! כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם; כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם!"
(דברים יב, כט-לא)
היחס של אלוהים לרעיון המופרך של קרבן אדם הוא חד וברור: תועבה ושנאה. זהו דבר שאין להעלותו על הדעת. אך אנו מעוניינים לברר: כיצד מגיע אדם לרעיון מוזר ונורא כזה, שעליו להקריב לא-ל קרבן אדם? כיצד מסוגל אדם לחשוב, ולו לרגע, כי נדרש ממנו לשרוף את בנו באש?
הפילוסוף הגרמני-יהודי גיאורג זימל (1858-1918) ערך בספרו 'סוציולוגיה של הדת' הבחנה חשובה בין "דת" ל"דתיו־ת": דת היא מערכת ממוסדת של חוקים ונורמות שעל פיהן נוהגת קהילת בני אדם; דתיו־ת היא חוויה רליגיוזית של השתוקקות אל הנשגב, אל ה'מֵעֵב״ר', רגש של כמיהה לדבר שנמצא מחוץ לתחום התופעות השכיחות. חוויה דתית זו היא הבסיס הנפשי לקיום מצוות הדת. הציפייה של התורה היא שאדם יקיים את המצוות מתוך כמיהה ורצון עז לנהל מערכת יחסים עם אלוהים.
אך חוויה דתית זו אינה נטולת סיכון. יש בה יכולת להפוך לכוח פראי, מתפרץ, המעוות את החשיבה ואת השיפוט המוסרי. איננו צריכים לחפש לכך דוגמאות מן העבר הרחוק. גם במאה ה-21 קיימים אנשים השוחטים חפים מפשע בשם הא-ל. רוע צרוף זה מבוסס על חוויה דתית נטולת רסן, שאיננה מוגבלת על ידי מערכת חוקים קבועים שמקורם אלוהי.
כדי שחוויה דתית כזו לא תביא את האדם לידי עיוותים מחשבתיים ומוסריים, חוזרת התורה ומדגישה שוב ושוב את יסודות המוסר והצדק. כך, לאחר המאורע המפעים של 'מעמד הר סיני', כאשר העם כולו חווה התגלות אלוהית, אנו מוצאים קובץ הלכתי העוסק בהסדרת היחסים שבין אדם לחבירו; כך, בצמוד למקדש בירושלים פעל בית-הדין הגדול. החוויה הדתית הנשגבת ביותר, אסור לה שתהיה מנותקת מן המצוות והחוקים המביאים אותה לידי מימוש, ויחד עם זאת מגבילים אותה ועוצרים את התפשטותה אל מעשים אנטי מוסריים.
בסיומו של ספר ויקרא העוסק בהלכות הקרבנות, מציבה התורה תמרור אזהרה: פרשת 'ערכין'. במידה והחוויה הדתית מביאה את האדם אל הרצון הקיצוני להקריב לאלוהים את היקר לו מכל ? חלילה לו מלעשות מעשה נורא שכזה. תמורת זאת הוא יכול לתרום סכום כסף למקדש, סכום שיבטא את חוויתו הדתית, אך ישמור על עקרונות המוסר בהם דוגלת היהדות ועליהם היא שומרת מכל וכל.
-q42lp1jtpbwff35uj4h5dqrjy95bqobqxzbw6ilxck.jpg "המסע-לירושלים-3")
