למי אנו מתפללים? – פרשת מקץ

פרשת מקץ – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשה אנו ממשיכים להעמיק אל סיפור יוסף ואחיו. בתחילתה אנו קוראים על עלייתו של יוסף לגדולה במצרים וכהונתו כמשנה למלך. לאחר מכן הסיפור הופך למורכב כאשר יעקב שולח את בניו מארץ כנען למצרים כדי לרכוש שם תבואה, בעקבות הרעב שפקד את האזור כולו.

כאשר האחים באים לפני יוסף, הממונה על מאגרי התבואה של מצרים, הוא מתנכר אליהם, מאשים אותם בריגול ואף אוסר את שמעון, ושולח את שאר האחים בחזרה לארץ כנען עם התבואה שרכשו. תוכניתו של יוסף תתברר לנו בהמשך הסיפור, אך כרגע האחים שבים לבתיהם בארץ כנען כאשר התבואה בידם עם חוויות קשות ממצרים מלוות אותם.

בהמשך, כאשר אוזלת התבואה שהובאה ממצרים, מבקשים האחים לשוב למצרים ולרכוש תבואה, אך הם נתקלים בבעיה: השליט המצרי שהאשים אותם בריגול, הלוא הוא יוסף, התנה את בואם בהבאתו של בנימין, האח הקטן, למצרים. הם חוששים בצדק שלהבאת בנימין למצרים לא יהיה סוף טוב, וגם יעקב אביהם מתנגד לכך. הוא חושש שמלבד האובדן של יוסף – שיעקב איננו מפסיק להתאבל עליו – הוא יאבד גם את בנימין, וכך, שתי בניו מרחל אשתו האהובה יאבדו ממנו. רק התערבותו של יהודה והערבות שהוא מתחייב אליה – וכפי שנראה בהמשך גם עומד בה – משכנעת את יעקב להסכים שבנימין יירד למצרים עם אחיו.

יעקב מורה להם להתארגן ולקחת מנחה עבור השליט המצרי, והוא מוסיף תפילה: "וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש" (בראשית מג, יד). השימוש בשם "ש-די" איננו נפוץ במקרא, ובכל פעם שאחד מאישי המקרא משתמש בו, טורחים הפרשנים לבאר את משמעות השם.

כאן יש להעיר הערה חשובה. אנו מוצאים במקרא מספר שמות וכינויים לאלוקים. הפרשנים מבארים באופן עקבי כי יש הבדל בין השמות.

השם העיקרי הוא שם "הויה" (בסדר שונה), והוא נחשב "שם העצם" של אלוקים. שמות נוספים כמו "א-ל", "אלוקים", "ש-די" או "צ-באות", הם שמות שהמקרא משתמש בהם לפי ההקשר. לכן, כאשר אנו מוצאים שם מסוים של אלוקים שמופיע בהקשר מסוים, אנו מוזמנים לברר מדוע הוזכר שם ספציפי זה בהקשר המדויק שלו. כאן זוהי דוגמא לשימוש בשם "ש-די", שמזמין בירור של משמעות השם והקשר שלו לאירוע הספציפי שבו נעשה בו שימוש.

רש"י, הפרשן הדגול של התורה, אכן טורח ומבאר בכל אזכור את משמעות השם והקשר שלו למאורע שבו הוזכר, וכך הוא כותב במקרה שאנו עוסקים בו – תפילת יעקב על בניו היורדים למצרים:

"א–ל ש–די – שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן"

כלומר, השם "ש-די" הכולל את המילה העברית "די", הוזכר בסיטואציה זו מפני שיש בו משמעות הקשורה לתפילה. משמעות זו נכונה ביחס לכל תפילה שאדם מתפלל, ויש בה כדי ללמד אותנו על האופי הראוי של התפילה.

לפי רש"י, יש בשם "ש-די" משמעות כפולה. מצד אחד, כאשר אלוקים דואג ומרחם על אדם, אין לאדם סיבה לחשוש.
רחמיו של אלוקים הם הפתרון הטוב ביותר לכל סיטואציה. אנו צריכים כמובן לייחל לרחמים אלו ולבקש אותם, אך אם זכינו לכך, אין לנו עוד סיבה לחשוש מפני מה שעשוי להתרחש. ומצד שני, שאנו יכולים לסמוך על אלוקים שאין דבר שאין ביכולתו לעשות. האמונה ש אלוקים הוא כל-יכול היא הבסיס לאמון שאנו נקראים לתת בו. האדם איננו יכול לסמוך על מי שיכולותיו מוגבלות, אך על אלוקים שהוא כל-יכול, האדם מסוגל להישען ולבטוח בו.

כאשר אנו מתפללים ומבקשים ישועה, בין אם מדובר בישועה פרטית לאדם מסוים ובין אם מדובר בישועה לאומית לעם היהודי כולו, עלינו לזכור את שני יסודות התפילה המונחים בפרשה: רחמיו של אלוקים הם היעד שאליו אנו חותרים, ואלוקים שאנו בוטחים בו אכן מסוגל להושיע אותנו מכל צרה.