השבוע אנו מגיעים אל הסיום המוצלח של הסיפור הארוך והמורכב שבין יוסף ואחיו. סיפור זה שמשתרע על פני כמעט ארבעים שנה, לא מסתיים באיטיות ובהדרגה. בבת אחת, בפתאומיות, יוסף נשבר ופורץ בבכי סוער מול עיני אחיו ההמומים. "אני יוסף", הוא אומר להם ומוסיף: "העוד אבי חי?!". נראה כי שאלה זו קיננה ביוסף מאז שנמכר לעבדות כשהיה בן שבע עשרה ועד עתה כשהוא בן שלושים ותשע, ועתה היא פורצת מפיו ברגע הראשון של המפגש הדרמטי עם אחיו.
אך אין זו האמת. יוסף ידע שאביו חי. אחיו סיפרו לו זאת קודם לכן, כאשר לא ידעו שהם מדברים עם יוסף אחיהם וסברו שהם עומדים בפני שליט מצרי זר. מספר פעמים הם אמרו לו שאביהם הזקן עדיין חי, ונימקו בכך את צעדיהם והחלטותיהם. לאור הבנה זו, נצבעת שאלתו של יוסף באור אחר: "העוד אבי חי?!" הוא שואל ומתכוון: כיצד שרד אבי את עשרים ושתים השנים האחרונות? האם הייתי חסר לו? האם חייו ראויים להיקרא "חיים" בעוד שהוא יודע שבנו האהוב איננו? שאלה זו מזעזעת את האחים, הרואים בה ? בצדק – הטלת אשמה כבדה על כתפיהם. הם אלו שמכרו את יוסף לעבדות, הם אלו שגרמו לאביהם צער נורא שכזה. הם אלו שבצעד פזיז שהונע על ידי קנאה צורבת ? הביאו את אביהם ליגון כבד ולאבל ממנו לא התאושש. וכעת הם מבוהלים ומפוחדים. את הנעשה אין להשיב, והתפנית המפתיעה איננה מבשרת עבורם טובות. מה יעשה להם עתה יוסף? סביר להניח שינקום בהם על העוול הנורא שהם עשו לו. הם אינם רואים מוצא מהתסבוכת האיומה אליה הכניסו את עצמם. אבל יוסף מפתיע. במקום להאשים ולנקום הוא בוחר בדרך של סליחה:"אל תיעצבו… כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם… לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים."(בראשית מה, ה-ח)
יוסף מתעלה מעל רגשות הזעם והנקם ובוחר לפרש את המציאות בצורה שונה. הוא מבקש (!) מאחיו שלא להיות עצובים על העוול שעשו לו כשמכרו אותו לעבדות. ומדוע? מפני שמה שמצידם היה אכן עוול, לאמיתו של דבר היה חלק מתוכנית אלוהית מקיפה: לשלוח את יוסף למצרים, שם יעלה לגדולה ויוכל לכלכל את המשפחה המורחבת בשנות הרעב. השיעור שיוסף מלמד אותנו נושא מסר מעניין: לבני אדם יש מבט מצומצם, הם רואים בקושי מעט אחורה ומעט קדימה, ואין ביכולתם להביט על ההיסטוריה במבט כוללני. אדם יכול לחשב את צעדיו העתידיים, אך כל מי שיש לו מעט ניסיון, מכיר בכך שהחישובים העתידיים הם בלתי צפויים. לכן גם כאשר נעשה לנו עוול, אין לנו דרך להבין את משמעותו האמיתית. לעיתים מה שנראה כעוול, מתברר לאחר זמן כמצב הטוב ביותר שיכולנו לקבל. מכאן מגיעה היכולת לסלוח. האמונה כי אלוהים משגיח על העולם ומכוון את הנעשה בו, איננה מתירה לנו לפעול באופן בלתי מוסרי או בלתי מחושב, אך היא מותירה 'פתח יציאה' לכל תוכנית, ומשכך, אנו מגלים שהיכולת של בני אדם להשפיע על מצבנו הנוכחי והעתידי, היא נמוכה. יש במבט הזה משב רוח מרענן לרצינות התהומית שבה אנו מתייחסים לעיתים לעצמנו. אנו הוגים, מתכננים, מנסים להוביל מהלכים. כל זה נכון וטוב, אך לצד הפעילות הנמרצת והמחושבת יש גם צד של ספק, משהו שמערער את הביטחון המלא שלנו בעצמנו. מכאן אנו עשויים לשאוב את הכח להביט גם על עוולות שנעשו לנו כאירוע זמני, רעוע, ולהתייחס אליו בביטול.
