כבוד לעבר – פרשת עקב

עקב תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות עם ישראל היא חטא העגל.  לאחר מעמד הר סיני עלה משה רבנו אל ההר כדי לקבל את לוחות הברית – שעליהם נכתבו עשרת הדיברות ויסודות התורה. אולם כעבור ארבעים יום, התפתו בני ישראל למראה מטעה שהציג בפניהם השטן. הם סברו שמשה לא ישוב, וביקשו לעצמם הנהגה מוחשית. לשם כך יצרו עגל מזהב והכתירו אותו לאלוקיהם.

כאשר ירד  משה רבינו מן ההר וראה את המחולות סביב העגל, הבין כמה עמוקה המשיכה אחר העבודה זרה. הוא השליך את הלוחות מידיו ושבר אותם.

לאחר תהליך ממושך של תפילה ובקשת רחמים זכה עם ישראל להזדמנות נוספת. בראש חודש אלול עלה משה שוב להר סיני, ולאחר ארבעים יום – ביום הכיפורים – נמחל החטא, והוא ירד עם הלוחות השניים.

על מעשה שבירת הלוחות שמשה עשה מדעתו, נאמר בפרשתנו:

" וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן"
(דברים י, ב)

על המילים 'אשר שברת' דרשו חכמינו:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אשר שברת – יישר כחך ששברת, מלמד שהסכים הקדוש ברוך הוא על ששבר את הלוחות"
(שבת פז, א)

משה לא קיבל הוראה לשבור את הלוחות. אלה היו לוחות שמימיים שהוריד מן ההר, והוא יכול היה לבחור שלא למסור אותם לעם, או אפילו שלא לרדת עמם כלל, כפי שהציע לו הקב"ה. למרות זאת, הוא החליט לשבור אותם, והקב"ה הסכים למעשהו.

רבי מאיר שמחה מדווינסק מסביר (משך חכמה שמות לב, יט) כי חטא העגל נבע מן הרצון להחליף את משה במנהיג מוחשי. בשבירת הלוחות לימד משה עיקרון יסודי: אין קדושה עצמית בחפץ פיזי, אפילו אם מדובר בלוחות שנכתבו באצבע אלוקים. ואם בני האדם המשתמשים בחפץ אינם ראויים ואינם הולכים בדרך ה', אין שום חשיבות לקיומו, ועל כך הקב"ה שיבח אותו.

הסכמה זו של הקב"ה באה לידי ביטוי גם מנוסח הפסוק: "אשר שברת ושמתם בארון". על כך דרשו חז"ל:

"תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון; מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון"
(גמרא מנחות צט, א)

הרמב"ן (שבת פז, א) מבאר, שעצם העובדה ששברי הלוחות הונחו בארון לצד הלוחות השניים מלמדת שהקב"ה הסכים למעשהו של משה. אילו הייתה שבירתם חטא, לא היה מקום להניח את שבריהם בארון הברית שכן הכלל הוא שאין קטיגור נעשה סניגור, העובדה שנשמרו שם מעידה ששבירתם הייתה רצויה לפניו.

אולם עדיין מתעוררת שאלה. הלוחות הראשונים נשברו ואינם ניתנים עוד לשימוש. יתרה מזו, חז"ל מלמדים שאלמלא נשברו, הייתה התורה נחקקת בישראל באופן שלא הייתה משתכחת לעולם. אם כן, שבירתם מסמלת גם אובדן גדול. מדוע, אפוא, נשמרו השברים בארון הקודש? מהי משמעותם של שברים שכבר אינם ממלאים את ייעודם?

התשובה עולה מתוך דברי רב יוסף ששכח את תלמודו, ותלמידיו היו מזכירים לו את שלמד. בעולם המודרני מקובל לא פעם להעריך אדם בעיקר לפי יכולתו העכשווית ותרומתו המעשית. אולם חז"ל מלמדים שהעבר הרוחני והמאמץ שהשקיע האדם אינם מתבטלים גם כאשר נסיבות החיים אינן מאפשרות לו לבטא אותם כפי שהיה בעבר.

בדבריו מלמד הבחנה עמוקה. בעולם החומר, דבר שנשבר או אבד, חדל מלמלא את ייעודו. אולם בעולם הרוח, הישגים אמיתיים אינם נעלמים. גם כאשר אין אפשרות לממש אותם בפועל, ערכם הפנימי ממשיך להתקיים.

כך גם הלוחות הראשונים. אף שנשברו, הם חוללו מציאות רוחנית שלא התבטלה. לעתיד לבוא, כאשר העולם יגיע אל תיקונו השלם, יתגלו מחדש המעלות שהביאו עמם. משום כך הונחו שברי הלוחות לצד הלוחות השניים – כדי ללמד שגם מה שנראה שבור ואבוד ממשיך לשאת משמעות והשפעה.

זהו גם המסר שביחס לזקן ששכח את תלמודו. הכבוד שאנו רוחשים לו אינו נובע רק ממה שהוא מסוגל לעשות כיום, אלא גם ממי שהוא, מן הדרך שעבר ומן העולם הרוחני שבנה במשך חייו.

רעיון זה מסביר גם את דברי חז"ל (תלמוד ירושלמי מסכת שקלים טו, ב), שלפיהם שני ארונות ליוו את עם ישראל במדבר: האחד הכיל את לוחות הברית, והאחר את שברי הלוחות. דווקא הארון שבו היו מונחים השברים היה יוצא עם העם למלחמה, כדי ללמד שהמלחמה היא גם על הרוח, ועל הרצון להשיב את העולם למציאות הראשונה שלו, עולם של שלימות ללא שום קלקול.

ייתכן שהמסר הוא שבשעות המבחן אין די בזיכרון ההצלחות. גם השברים, הכישלונות והמשברים הם חלק מן הזהות שלנו. הם מזכירים את היכולת לקום מחדש, לתקן ולהמשיך.

לא פעם אנו מבקשים להשאיר את המשברים מאחור, להסתיר אותם או למחוק אותם מן הזיכרון. שברי הלוחות המונחים בארון מלמדים שהעבר – גם כאשר הוא כואב ושבור – אינו דבר שיש להתבייש בו. הוא חלק בלתי נפרד מן הדרך. מי שיודע לשאת עמו גם את השברים, ללמוד מהם ולהמשיך לצעוד קדימה, מגלה לא פעם שדווקא הם הופכים למקור של חוסן, משמעות והצלחה.