מי ראוי להיות בארץ ישראל?

פרשת עקב תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע 'עקב' ממשיך משה רבינו בנאומיו המיועדים להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל. משה רבינו עומד על הסיכונים השונים שעם ישראל עתיד להיתקל בהם כאשר ייכנס לארץ ישראל ויכבוש אותה מהעמים השוכנים בה.

אחד הסיכונים שמשה מזהיר מפניהם הוא הגאווה. כפי שנראה, אזהרה זו מסבירה גם את ההצדקה שבכיבוש הארץ מהעמים השוכנים בה. כך אומר משה לבני ישראל:

אל תאמר בלבבך – בהדוף ה' א-לוקיך אותם מלפניך – לאמר: בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת…
לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת, כי לא בצדקתך ה' א-לוקיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה עורף אתה…
(דברים ט, ד-ו)

הכניסה לארץ כרוכה במלחמה, והניצחון במלחמה זו מובטח לעם ישראל, שכן מאז ימי האבות קיים ייעוד א-לוקי לארץ הזאת – היא ארצו של עם ישראל. אך ניצחון זה עלול להביא את העם למחשבה שאכן, הם ראויים לקבל את הארץ. התחושה המתנשאת העלולה להתנחל בלבבות העם, שגויה ואף מסוכנת. התוצאה של תחושה זו היא ייחוס הניצחון לעם ושכחת א-לוקים. יתרה מכך, הניצחון עלול להביא את העם לידי חוסר אכפתיות ומוסר מעוות.

משה חוזר ומדגיש שהעם עתיד לקבל את הארץ בעזרתו של א-לוקים, ועזרה זו לא תבוא בזכותו של העם, אלא מפני שהעמים ששכנו בארץ היו רשעים וראויים לעונש.

חשוב לשים לב לכך שהעובדה שא-לוקים נותן לעם ישראל את הארץ טעונה הצדקה. א-לוקים וודאי צודק בכל מעשיו, אך הוא מעוניין שהצדק גם יוכר וייראה על ידי בני האדם! אילו מעשיו של א-לוקים – הצודקים כשלעצמם – לא יובנו על ידי בני האדם כמעשים צודקים, עלולה להתפתח תפיסה הרסנית שלפיה א-לוקים אינו דוגל בצדק ובמוסר ופועל בשרירותיות.

תפיסה זו הייתה נחלתם של עובדי האלילים הפגאניים, אך התורה הלוא נאבקת בעבודת האלילים ומבחינה שוב ושוב בינה לעבודת א-לוקי ישראל. התורה מלמדת אותנו שא-לוקים פועל אך ורק לפי הצדק והמוסר, וכדי שלא נטעה ונחשוב שלפעמים הוא עוקף את הערכים הללו, התורה מסבירה מדוע יש צדק בכיבוש הארץ – "כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לוקיך מורישם מפניך"!

למעשה, כבר בעת שהבטיח א-לוקים את הארץ לאברהם אבינו – ההבטחה שמכוחה עם ישראל זכאי לארץ ישראל – הוא כבר הדגיש את ההיבט המוסרי של הבטחה זו, ואמר לאברהם כי יארך זמן רב, ארבע מאות שנה, עד שעם ישראל יורשה להיכנס אל הארץ, זאת משום ש"לא שלם עוון האמורי עד הנה". כל עוד העמים שחיו בארץ ישראל לא חטאו וקיימו חברה מושחתת ופסולה, לא היה עם ישראל רשאי לכבוש את הארץ.

הסיכון בגאווה הוא כפול: עם ישראל עלול לשכוח את א-לוקים ולייחס לעצמו את ההצלחה והניצחון, וכתוצאה מתפיסה זו הוא עלול גם לחשוב שקיימת לגיטימיות לכיבוש לא מוסרי, שאינו מתחשב בסבל של העמים הנכבשים. כיבוש כזה פסול לחלוטין.

רק בעקבות מצבם המוסרי הירוד במיוחד של העמים ששכנו בארץ ישראל, התיר א-לוקים לעם ישראל לכבוש אותם ולנחול את הארץ.