פרשת כי תצא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
מחקרים העוסקים בגורמים התורמים ליציבותו הנפשית של האדם ולהצלחתו בחיים, מלמדים כי לצד צרכים בסיסיים כמו פרנסה, הערכה אישית וקורת גג, נפשו של האדם זקוקה למקום בטוח, יציב ומוכר. מקום שמשלים אותו, ממלא את ליבו ומעניק לו תחושת המשכיות, שייכות ויצירה חדשה.
למקום הזה קוראים 'משפחה' – בעל, אישה וילדים. סביבה חמה, חוויות משותפות, ובעיקר – יצירת חיים והעמדת דור חדש, הנולד מתוך קשר בין שתי נשמות שהתחברו ובחרו להשלים זו את זו.
הצורך הזה כבר מתואר בראשית הבריאה. מיד לאחר בריאת אדם הראשון אומרת התורה:
'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו'.
(בראשית ב, יח)
מאז ועד עולם, התחושה הזאת מוכרת לרוב המוחלט של בני האדם. אדם פוגש, בדרך זו או אחרת, את הנשמה המשלימה אותו. מרגע זה הוא חש שיש ביניהם חיבור אמיתי, והלב אינו נותן מנוח. לאחר זמן, נדמה לו שברור כי הדבר הנכון הוא להקים יחד בית וליצור חיים חדשים.
אך כאן מתעוררת שאלה גדולה. אותם אנשים שחשו תחושת שלמות עילאית, ושלא הצליחו לדמיין את חייהם ללא האדם שהיה נדמה להם כחלק המשלים אותם, הופכים לעיתים, לאחר תקופה, לזרים זה לזה. הקסם מתפוגג, הברק מתעמעם, ולפתע הם אינם בטוחים עוד שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
כיצד מתיישבת התופעה הזאת עם תמונות החתונה וקטעי הווידאו המרגשים, שבהם נראים שני אנשים שמצאו את כל עולמם? האם כל מה שהרגישו אז לא היה אמיתי? כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים שנישאו מתוך קירבה גדולה מגיעים, לאחר זמן, למקום של ריחוק ואפילו פרידה?
השאלה מתעצמת והולכת בקריאת פסוקי הפרשה העוסקים בנושא הכאוב של נישואין שכשלו:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"
(דברים כד, א)
הקורא מתפלא: כיצד ייתכן שאותה אישה שהוא עצמו בחר בה, לפתע אינה מוצאת חן בעיניו? איך כליל החלומות לפתע נהפך לאכזבה גדולה? כל אותם דברים טובים שבגללם נישאנו — נעלמו והתפוגגו, ופתאום כמעט בכל דבר מוצאים משהו שלא אוהבים.
ובאמת אמרו על כך חז"ל:
"כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.
(תלמוד בבלי גיטין צ, ב)
עתה אנו נדרשים לתת תשובה עמוקה ואמיתית לשאלה הכואבת: מדוע זה באמת קורה?
רבי מאיר לייבוש – המלבי"ם בפירושו על התורה מציג תפיסה שונה בתכלית מזו המקובלת כיום. בעולם המודרני האדם רוצה לדעת הכול מראש, ורק אחר כך להחליט. כל עוד אינו בטוח שהוא מכיר את האדם שמולו עד הסוף ומבין לחלוטין למה הוא נכנס, הוא מתקשה להתקדם. לכן מצוי שאנשים מכירים זה את זו במשך שנים רבות ורק לאחר מכן מתחתנים.
אך דווקא כאן עלולה להיווצר בעיה.
כאשר האהבה נבנית כולה לפני הנישואין, בני הזוג עלולים להגיע לחופה לאחר שכבר הביאו את הקשר לשיאו הרגשי. הם מצפים שהנישואין ימשיכו את אותה תחושת התעלות, אך לעיתים דווקא לאחר החתונה מתחילים להתגלות ההבדלים, האתגרים והחולשות שלא היו ניכרים קודם לכן.
הגישה היהודית המסורתית, המכונה "שידוכים", בנויה במידה רבה על רעיון הפוך. לאחר שבודקים את ההתאמה בין בני הזוג בפרמטרים החשובים לחיי משפחה, מתחילים לבנות יחד את האהבה. לא מסיימים לבנות את האהבה לפני הנישואין אלא מתחילים לבנות אותה באמצעות הנישואין.
כאשר בני זוג בונים יחד את חייהם, כל חוויה משותפת, כל התגברות על קושי, כל מעשה טוב וכל גילוי של מסירות מוסיפים עוד נדבך לקשר. כך האהבה אינה עומדת במקום; היא יכולה להעמיק, להתבגר ולהתחזק עם השנים.
הקשר בין איש לאישה הוא גם מעין מראה לקשר שבין האדם לבוראו. שניהם מבוססים על חיבור, על נתינה וקבלה, ועל יצירת קשר שאינו נשען רק על תחושה רגעית, אלא על מחויבות עמוקה.
בימים אלו – ימי הרחמים והסליחות – כאשר האדם נקרא להתקרב לבוראו, הוא עלול להגיע עם אותה גישה: קודם שאבין הכול, קודם שארגיש בנוח, קודם שאצליח להתחבר, ורק אחר כך אתחייב. אך הדרך היהודית מציעה תנועה הפוכה.
קודם מתחברים. מקיימים מצוות. מרבים במעשים טובים. יוצרים קשר באמצעות מעשים, גם כאשר הרגש עדיין אינו שלם. ואז, כאשר הנשמה מתמלאת, האהבה גוברת והקשר נעשה עמוק יותר. ולוואי שנזכה ללכת בדרך הנכונה – ולזכות לאהבת עולם.
