כי תצא – תשע"ט

בתוך מכלול ההלכות, אנו מוצאים מספר התייחסויות לסיפור ההיסטורי של עם ישראל במצרים. מבחינתינו, הסיפור של עם ישראל במצרים הוא סיפור היסטורי ? אמנם סיפור מכונן אך מרוחק; לעומת זאת יש לזכור כי פרשה זו הינה חלק מנאומו של משה הנאמר ארבעים שנה לאחר היציאה ממצרים, כאשר הזיכרונות ממצרים עודם חיים בלב השומעים.

ובכן, מה הם הלקחים אותם מפיקה התורה מן השהות במצרים?

"לא תטה משפט גר יתום, ולא תחבול בגד אלמנה ? וזכרת כי עבד היית במצרים וייפדך ה' א-לוהיך משם, על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה.
כי תקצור קצירך בשדה, ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה! ? וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה."
(דברים כד, יז-כב)

העבדות במצרים מהווה מקור לתביעה מוסרית. עלינו, שהיינו בתחתית המדרגה, מושפלים ומדוכאים, מוטל לזכור את האומללים וחסרי הישע ולפעול לטובתם; לדאוג שגם הם יזכו למשפט צדק, להתייחס כלפיהם בהגינות, ואף להעניק להם באופן אקטיבי ולאפשר להם תנאי חיים נאותים.

דברים אלו מזכירים, במפתיע, את דבריו של הוגה דעות גרמני מפורסם בן המאה ה-19, פרידריך ניטשה. הוא הגדיר את מוסר היהדות כ"מוסר עבדים" ? מוסר שצמח בחברת עבדים נטולי זכויות, ותוצאותיו הן חמלה, חסד ורחמים, אחוה וסולידריות. ניטשה גינה בכל פה את מוסר העבדים והטיף לעליונותו של "מוסר אדונים" ? רעיונות ששימשו לאחר מכן את התנועה הנאצית כהצדקה ל"עליונותו" של העם הגרמני.

ניתן לומר, כי אכן, מצוות אלו המבוססות על חוויות העבדות במצרים, מהוות דוגמא ל"מוסר עבדים". אלא שבניגוד לניטשה ורעיונותיו, היהדות איננה מגנה כלל מוסר שכזה. אדרבה, העם היהודי עבר את חוויות העבדות במצרים דווקא כדי שיפנים ויספוג את ערכי החמלה והדאגה לזולת. ליהדות ולעם היהודי אין כל סיבה להתבייש במוסריות זו; בוודאי לא לנוכח תוצאותיו האכזריות והאנטי-אנושיות של "מוסר האדונים"!

כאשר מתבוננים בפרשת השבוע, מגלים היבט נוסף המוסיף מורכבות לתמונה זו. כך אומר משה כאשר הוא עוסק באפשרות של בני העמים השונים להתגייר ולהצטרף לעם ישראל:

"לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו!"
(דברים כג, ח)

התורה מלמדת כי היחס לעם המצרי הוא מורכב. אמת, העם היהודי היה משועבד שנים ארוכות במצרים. אך קודם לכן, אירחו המצרים את משפחתו של יעקב אבינו שגדלה והתרחבה עד שהפכה לעם. הייתה תקופה שבה היו המצרים עבורינו "אכסניה בשעת הדחק" (רש"י). איננו יכולים לשכוח תקופה זו, ולכן אסור לנו לתעב את המצריים ולהרחיק אותם.

חוק זה מערער את מושג "מוסר העבדים". מוסר שיסודו אך ורק בצורך של עבדים להתגונן מפני אדוניהם העריצים והמתעללים, לעולם לא יוכל להכיל רעיון מורכב שכזה, הדורש להכיר טובה לאותו עם-אדונים על כך שבעבר הרחוק התנהג כלפינו בצורה נאותה.

אכן, אין מדובר רק ב"מוסר עבדים" שצמח על רקע קשיים חברתיים. מדובר במוסר א-לוהי שניתן לנו בתורה על ידי משה רבינו! מוסר שדווקא א-לוהיותו מחייבת אותו להכיר במציאות האנושית, להבין שערכי המוסר נרכשים על ידי חוויות העבדות וההשפלה, ויחד עם זה הוא דורש מאיתנו לזכור את הימים היפים והטובים שהיו לאבותינו במצרים. תורתנו איננה "מוסר עבדים" ובוודאי שלא "מוסר אדונים". היא מוסר א-לוהי, שממנו אנו לומדים, לאורו אנו צועדים, ועליו גאוותינו!